תורה, נביאים, כתובים
התנ"ך, או בכינוייו האחרים - המקרא, ספר הספרים - מחולק לשלושה חלקים עיקריים: תורה, נביאים וכתובים. ה'תורה' היא החלק העיקרי ועל פי המסורת היהודית היא נכתבה בידי משה רבנו מפי האל ונמסרה למשה רבנו במדבר סיני. בחלק זה כתובים סיפור תולדות העם היהודי מבריאת העולם ועד הכניסה לארץ ישראל, כולל סיפורי האבות והאמהות, עבדוּת מצרים, יציאת מצרים ורבות מן המצוות. 'נביאים' ו'כתובים' הם ספרים שכתיבתם מיוחסת בעיקר לנביאים ולמנהיגים מההיסטוריה היהודית ובהם מתואר המשך תולדות עם ישראל עד ימי שיבת ציון, כולל סיפורם של שופטי ישראל, מלכי ישראל שאול, דוד ושלמה, וגם מגילת אסתר (פורים), מגילת רות (שבועות) וספר תהלים. התורה מחולקת לחמישה חומשי תורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים, וכל חומש מחולק על פי תוכנו לפרשות, פרקים ופסוקים.
פרשת השבוע
'פרשת השבוע' הינה הפרשה הנקראת בכל שבוע בשבת בבוקר בפני הציבור מתוך ספר התורה. שמה של כל פרשה נקבע על פי אחת המילים הפותחות אותה. בנוסף, נקראת תחילתה של הפרשה 3 פעמים נוספות בשבוע שקודם לקריאה - בתפילת מנחה של שבת אחרי הצהריים, ביום ב' בבוקר וביום ה' בבוקר. בימי בית המקדש השני חולקה התורה לכ- 150 פרשות ונקראה בסבב שנמשך 3 שנים. אולם המנהג שאומץ על ידי המסורת היהודית עד ימינו הוא מנהגם של יהודי בבל שחילקו את התורה ל- 54 פרשות וקראו אותה בסבב הנמשך שנה אחת, כאשר הקריאה מתחילה ומסתיימת בחג 'שמחת תורה' הצמוד לסוכות.
ספר תורה
בבית הכנסת קוראים את פרשת השבוע מתוך ספר תורה העשוי ממגילות קלף. את מילות הספר מעתיק אומן מיוחד הנקרא סופר סת"ם מומחה (סת"ם = ספר תורה, תפילין, מזוזות שכולם נכתבים בדרך זו). אותיות ספר התורה נכתבות בצורה ציורית מיוחדת בעזרת דיו וקולמוס. ספרי תורה מוחזקים בארון מיוחד בבית הכנסת הנקרא 'ארון קודש' ומכוסה בוילון הנקרא 'פרוכת'. בשעת הוצאת הספרים לקריאה בציבור חולק להם הקהל כבוד על-ידי עמידה, נשיקה, שירה ואמירת פסוקים. לספר התורה אביזרים שונים הקשורים לקריאה בו ולעיטופו, כגון מעיל, כתר, אצבע, רימונים וחגורה-אבנט. אביזרים אלה עשויים בדרך-כלל מזהב, כסף ובדי קטיפה יקרים, המעידים על החשיבות שמקנה הציבור לספרים אלה.
מפטיר והפטרה 'מפטיר' הוא קובץ הפסוקים המסיים את פרשת השבוע של אותה השבת. לאחר תום הפרשה הם נקראים בשנית כחלק מן העליה האחרונה לתורה - עליית 'מפטיר'. בדרך כלל זוהי קריאה קצרה ביותר המתאימה למי שמעוניין בקריאה קצרה בתורה. בשבתות בהן יש אירועים מיוחדים, כגון ראש חודש או חגים, משתנה קריאת המפטיר לפי ענייני היום.
ההפטרה היא קטע מספרות הנביאים הנקרא לאחר פרשת השבוע וקשור אליה בתכניו. מקור המנהג בגזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס שליט יוון שאסר על העיסוק בתורה. התחליף נמצא בדמות פסוקי הנביאים, והוא שרד גם לאחר ביטול הגזירות ונתגבש לפרקי קריאה קבועים בשלהי ימי הביניים. ההפטרה נקראת מתוך ספר תנ"ך מנוקד ומפוסק ולא מתוך ספר תורה, מנגינת ההפטרה שונה ממנגינת הקריאה בתורה וצמודות אליה
ברכות משלה.
תפילין
מה מכילות בתוכן קופסאות התפילין השחורות המונחות על ידיהם ומצחיהם של יהודים, החל מן העת העתיקה ועד היום? הקופסה האחת מכילה 'תפילין של יד' המונחות בשעת התפילה על היד, ובאחרת מצויות 'תפילין של ראש' אותן מניחים במרכז המצח. בתוך כל אחת מן הקופסאות הללו חבויות מגילות קלף מגולגלות, עליהן כתובות בדיו 4 פרשיות מן התורה המתארות את הקשר בין עם ישראל לאלוהיו ואת מצוות הנחת התפילין (בתפילי היד מצוי קלף יחיד לפרשיות כולן, ובתפילי הראש - 4 ניירות קלף שונים). מומלץ לקרוא יחדיו את הפרשיות הללו ולחפש את האזכורים לתפילין בכל אחת מהן.
בפרשה הראשונה מספר שמות (פרק י"ג פסוקים 1-10) תמצאו את התפילין כאות וזיכרון הנמצאים על ידיו של אדם (תפילין של יד) ובין עיניו (תפילין של ראש): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת אֲדֹנָי בְּפִיךָ". מה בדיוק מזכירים לנו התפילין? את זאת תמצאו בפרשיה השנייה (ספר שמות, פרק י"ג פסוקים 11-16): "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה [יָדְךָ] וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ אֲדֹנָי מִמִּצְרָיִם". כלומר, בהנחת התפילין אנו זוכרים את יציאת מצרים בה נהיינו לעם, את הגאולה ואת הכניסה לארץ ישראל. בפרשיה השלישית (ספר דברים, פרק ו', פסוקים 4-10) תמצאו את הכרזת האמונה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲדֹנָי אֶחָד" ואילו בפרשיה האחרונה (ספר דברים, פרק י"א, פסוקים 13-21) תפגשו בתפילין בהקשר של שכר ועונש על קיום המצוות. במקורות רבניים מאוחרים יותר נחשבים התפילין גם כמעין קמעות בעלי כוח הגנה על האדם מפני החטא. זו גם הפרשנות למיקום התפילין - תפילין של יד סמוכים ללב ותפילין של ראש סמוכים למוח, על מנת שגם שכלו של האדם וגם רגשותיו יהיו מכוונים כלפי מעלה.
טלית
הטלית, הנראית כעין צעיף או שמיכה, עשויה בדרך-כלל מצמר לבן עם פסים בתכלת או בשחור. לטלית ארבעה קצוות שלכל אחד מהם מחוברים גדילים שחוטיהם נקשרים בקשירה סמלית על-פי כללים מסוימים והם נקראים 'ציצית' (יש להבחין בין 'טלית קטן' שהיא מעין גופיה שלקצותיה ציציות הנלבשת מתחת לבגדים, לבין 'טלית גדול' הנלבשת מעל לבגדים בשעת התפילה). על-פי פסוקי התורה לפחות אחד מפתילי הציצית צריך להיות בצבע תכלת, שהיה מופק ככל הנראה מחילזון קדום. כיום, כאשר לא ברור כיצד להפיק את הצבע, משתמש רוב הציבור בציציות לבנות. מקור מצוות הציצית בתורה בספר במדבר ט"ו 38-39: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת". ובספר דברים כ"ב 12: " גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ". הטלית משמשת במסורת היהודית כתזכורת ללובשים אותה לקיים את מצוות התורה, בשל האופן בו היא עוטפת את הגוף כולו במצוות. הטלית גם מעניקה תחושה של הגנה ושל חיבוק 'תחת כנפי השכינה'. עם השנים הפכה הטלית לאחד הסמלים הבולטים ביותר של היהדות ושל התפילה היהודית עד כדי כך שמראה הטלית הלבנה ופתיל התכלת שבה היוו את ההשראה לצורתו של דגל ישראל - בד לבן עם פסי תכלת.