האם כל בנות ישראל יכולות לעלות לתורה? בקהילות האורתודוכסיות התשובה היא כן או אולי - תלוי את מי שואלים ובאיזה בית כנסת מתכננים לקיים את טקס ההתבגרות היהודי הכה משמעותי הזה.
עלייה לתורה של בנים היא אירוע כמעט מובן מאליו, אפילו בקרב חילונים. אבל כאשר מדובר בבנות, טקס עלייה לתורה הוא אירוע נדיר. בקהילות הרפורמיות נערות בנות 12 עולות לתורה, אבל הדבר אינו מפתיע, שכן בקהילות אלה נשים משמשות גם כרבות. מה קורה בקהילות האורתודוכסיות? כאן העניין קצת יותר מורכב. העלייה לתורה אפשרית, אך עדיין מעטות הבנות שעושות זאת. אחת מהן היא ניצן קניג-יאיר, בתה של ציונה קניג-יאיר, נציבת שוויון ההזדמנויות בעבודה במשרד התמ"ת.
ניצן, עלתה לתורה בטקס שהתקיים ביולי 2010 בבית הוריה במושב הדתי בני דרום. הבית הוסב לבית כנסת זמני בעזרת מחיצה להפרדה בין גברים ונשים, ספר תורה שהושאל מבית כנסת במושב סמוך וכוסה בטלית, ושורות-שורות של כסאות פלסטיק למוזמנים. במושב יש, כמובן, בית כנסת, אבל מכיוון שטקסי עלייה לתורה של בנות אינם מקובלים בו, המשפחה בחרה לערוך את הטקס בבית. בטקס היו מניין גברים אורתודוכסי רגיל וחזן גבר, וניצן קראה את הפרשה שלמדה מראש. התפילה התקיימה בלשון נקבה. ניצן מספרת שהייתה לבושה בבגדים חגיגיים צנועים, היא לא התעטפה בטלית ולא עטתה כיסוי ראש. את הדרשה כתבה בעצמה.
ניצן מגלה שבהתחלה לא רצתה לעלות לתורה, הרעיון שבת תעשה זאת נשמע לה מוזר, אבל אמה שכנעה אותה לנסות, ובמבט לאחור היה כדאי. "זה נותן יותר משמעות
לבת מצווה," ניצן אומרת. "לא רק מסיבה וריקודים. הטקס היה מרגש ועם הרבה משמעות. זאת חוויה להיזכר בה, משהו מחזק, מאוד מסמל את זה שאני ילדה דתייה שמקבלת עליה עול מצוות."
לאירוע קדמה שנת בת-מצווה: ניצן וחברותיה לשכבה השתתפו בקורס בת-מצווה של מרכז רקמן באוניברסיטת בר-אילן, עשרה מפגשים בנושא התבגרות, העצמה ויהדות. ניצן למדה במשך השנה עם סבה (שי קניג) את הספר עזרא ונחמיה, והעמיקה את הידע על משפחתה.
אף פעם לא נראה לך מוזר שרק בנים עולים לתורה?
ניצן: היו הרבה קטעים בנוגע לדברים שבנים עושים ובנות לא, למשל, למה הם מברכים על החלה ועל היין בקידוש, אבל לאו דווקא עלייה לתורה, כי זה היה מובן מאליו.
איך הרגשת עם זה שבעלייה לתורה של בת יש מניין גברים?
ניצן: זה היה מוזר לחלק מהאנשים, אני מניחה, אבל לי זה לא היה מוזר.
ניצן וחברה נוספת הצטרפו לקבוצת לימוד שכללה בנים ושתי בנות – ניצן וחברה נוספת. דווקא הבנים הם אלה שלא החזיקו מעמד בשיעורים. הבנות עלו לתורה.
האם קיום טקס כזה הצריך משא ומתן או מאבק מול גורמים דתיים? במה ההכנות היו כרוכות מעבר להכנות רגילות? ציונה: היה משא ומתן בתוך המשפחה, בעיקר עם הסבים של ניצן משני הצדדים. לצורך כך, קיימנו שיעור שהעבירה ענת ליפשיץ המסתמך על מקורות המבהירים מנין נדמה לנו שאסור לנשים לקרוא בתורה (להרחבה, ראו מסגרת).
איך הגיבו הנוכחים והאורחים לעלייה של בת לתורה?
ציונה: היו כל מיני תגובות. חלק גדול של משפחה וחברים תמכו בנו, גם אם לא מאמינים בדרך זו, והגיעו והשתתפו בשמחה. חלק התנצלו על אי השתתפותם, שכן זה נוגד את דרכם, והערכנו מאוד את הכנות. בסופו של דבר, כל מי שהשתתפו באירוע עצמו דיברו על התרגשות גדולה ותחושה עמוקה של אירוע משמעותי מאוד.
עליות לתורה של בנות מתקיימות גם בבתי הכנסת אורתודוכסיים "שירה חדשה" ו"הקהל" בירושלים, ובבתי כנסת במודיעין, רעננה ומזכרת בתיה.
דבי קורן, חברה בוועדת נוהג ומנהג בבית הכנסת של קהילת "שירה חדשה" בירושלים, מספרת שאחת ממטרות הקמת הקהילה לפני כשמונה שנים הייתה לאפשר לבנות לעלות לתורה, ובכלל לעודד השתתפות רבה יותר של נשים בחיי הדת. בנות עלו ועולות לתורה גם במסגרת של תפילת נשים, בעיקר בארצות הברית ובריטניה ומעט בישראל. לגבי עלייה לתורה במניין רגיל, דבי מציינת שהיו דברים מעולם עוד קודם, והתקיימו מניינים של עלייה לתורה של בנות, לפעמים בבית. לאחר שהבינו שיש לכך בסיס הלכתי, הוקמה קהילת שירה חדשה וקהילות ברוח דומה.
דבי אומרת שבבית הכנסת של "שירה חדשה" עולות לתורה כעשר בנות בשנה, ומציינת, "אנחנו לא בית חרושת לבנות מצווה". הבנות שעולות לתורה בבית הכנסת שייכות בדרך כלל לקהילת "שירה חדשה" המונה כ-250 בתי אב, בתי אם, רווקים ורווקות.
____________________________________________________________________
כבוד האישה, כבוד הציבור וכבוד התורה
ענת ליפשיץ למדה לעומק את נושא העלייה לתורה של בנות בארצות הברית בבית מדרש לנשים ששמו "דרישה". היא גם לימדה במקום ושמשה כמרצה אורחת בכמה קהילות בארצות הברית. היא מסכמת כמה גישות בשאלת העלייה לתורה של נשים.
"הקריאה בתורה בבית הכנסת היא מצווה המוטלת על הציבור ולא על היחיד, ולכן הגמרא מבארת, שמבחינה
מהותית כולם יכולים לעלות לתורה, אלא שנשים לא עולות בגלל כבוד הציבור," מסבירה ענת. "אגב, גם רבנים בני דורנו כמו הרב עובדיה יוסף מצביעים על כך שאין בעיית צניעות בכך שאישה עולה לתורה. כמו כן, יש עדויות לכך שבמקרים מסוימים (כמו בעיר שכולה כהנים) פסקו שנשים יעלו. נראה כי 'כבוד הציבור' איננו מושג הלכתי צר, אלא מושג סוציולוגי משתנה שתלוי במעמדן של נשים בחברה. אכן, גם בימנו בעלי אוזן רגישה ישימו לב שרבנים המתנגדים לעליות נשים חוששים בעיקר משינוי חברתי ומרפורמה." ענת מספרת שבסיוריה בבתי כנסת שונים בניו יורק הבחינה בשלוש גישות של רבנים העוסקים בתחום ופתחו פתח לפרקטיקה של קריאת נשים: הגישה המצמצמת אומרת שכאשר אישה היא חשובה, אז אין בעיה של כבוד ציבור. לפי גישה זו, כאשר מדובר באישה בעלת מעמד בקהילה או אישה החוגגת אירוע כמו בת-מצווה, היא תוכל בצורה חריגה לעלות לתורה, אך בדרך כלל לא יעלו נשים לתורה. הגישה הבינונית השלטת, שבה אוחז הרב דניאל שפרבר מירושלים, שהוא האב הרוחני של רבים מהמניינים האורתודוכסיים השוויוניים בישראל ובארה"ב, אומרת שבמקום שבו מעמדן החברתי של נשים אינו כשל גברים (מקומות עם גישה חרדית) אין כבוד הציבור מאפשר
עליה לתורה של נשים. אבל במקום שבו הקהילה מבחינה סוציאליסטית היא שוויונית (כמו בבית הכנסת "שירה חדשה" בירושלים), גובר כבוד האדם על כבוד הציבור ובמקום כזה נשים יעלו לתורה. כלומר, נשים לא יוצרות את מעמדן בכך שהן קוראות, אלא שאם יש להן מעמד גבוה, אז הן יקראו. גישה אחרת היא גישה מרחיבה הרבה יותר, שטוענת שאין זה לכבוד התורה שנשים יהיו מודרות מעליה לתורה. לפי גישה זו לא בודקים את האירוע או את הקהילה אלא מדובר בערך אבסולוטי שבעקבותיו תותר עלית נשים.