גיל ההתבגרות הוא גיל שבו קבוצת השווים (החברים) היא המשמעותית בעייני המתבגרים. זו גם תקופה שבה המתבגרים מגבשים את הזהות העצמית שלהם וכתוצאה מכך נוצרים לא מעט מאבקים עם ההורים.
ההורים מצידם יכולים למצוא את עצמם מחוץ לתמונה (מה הם בכלל מבינים?) ולגלות שהתקשורת עם ילדיהם לא עוברת את גבול שני המשפטים צפונה.
אילה פריד, מנחת הורים במכון אדלר, מסבירה שעל ההורים להבין כי ילדיהם לא זונחים אותם, הם פשוט זקוקים לחבריהם. "הם לא נגדנו הם בעדם- וזה עובר".
ועד שזה עובר, כדי שהתקשורת ביניכם לא תסתכם רק בשפת מורס, פריד ממליצה לאמץ מספר כללי התנהגות עם מתבגרים.
להילחם בטחנות רוח
"היחסים מעל לכל", זהו המוטו שעל ההורים לסגל. לא כדאי שתלחמו על דברים פעוטים ושתצאו למאבקים שבהם הפסדכם ידוע מראש. בנושאים שאינם קשורים לעתיד המתבגר כדאי לכם לוותר, כך כשתגיעו לנושאים החשובים בעיניכם יהיה לכם קל יותר להפעיל את סמכותכם.
כך, למשל, חבל שמריבות על חדר מבולגן יעלו לכם ביחסים עם הילדים. המתבגר שלוחם על עצמאותו דווקא יקצין התנהגות זו אם נאמר לו משפטים בסגנון של :"איך אפשר לחיות בבלגן הזה". אם סדר חשוב לכם, דרשו לשמור עליו ב"שטחים הציבוריים" של הבית ובלבד שגם אתם עושים זאת.
מאבק על עגיל בטבור אף הוא מאבק אבוד מראש. גם אם לבסוף המתבגר לא יעשה עגיל בטבור (למרות שיש סיכוי סביר שיום אחד הוא יבוא מחורר הביתה), תקבלו ילד מתוסכל ויחסים פגועים עימו. זה לא אומר שאתם צריכים לתת לו כסף לפירסינג, בהחלט לא. אתם יכולים להגיד לו שלדעתכם, זה לא יפה/בריא/כדאי, שלא תיתנו לו כסף לכך (בשביל זה יש דמי כיס) ובבית אתם מבקשים שילך עם חולצה ארוכה, כך שלא כל המשפחה תצפה בעל כורחה במחזה.
זיכרון דברים
בגיל ההתבגרות הדרך לתקשורת היא לא בהנחתות אלא בהסכמים ובמשא ומתן, ובכל זאת כדי שלא תישארו חסרי אונים כשילדכם לא ימלא את חלקו, הוסיפו להסכם גם סעיפים של: "מה אם לא...", כך למשל, אם המתבגר רוצה לבלות עד מאוחר, כי כך חבריו מבלים והוא רוצה להשתייך אליהם ולא לפספס את האקשן (ואתם וודאי לא רוצים שהוא ירגיש אאוטסיידר כי אמא אמרה לו לחזור מוקדם), במקום להגיד לו שבחצות הוא הופך לדלעת, אתם יכולים לעשות איתו הסכם שהוא צריך ליידע אתכם לאן הוא הולך ועם מי, שהוא זמין בנייד, שבימים שאין למחרת לימודים הוא חוזר הביתה עד שעה X ובימים שיש- עד שעה Y, ואם הוא לא מקיים את התנאים שסיכמתם עליהם יחדיו- תפעלו כפי שסוכם, למשל, לא יוצאים בשבוע הבא.
בהקשר זה תמיד מומלץ לומר את המילים: "ואני אגיד לך למה". יש הבדל בין לומר: "לא מקובל עלי שתחזור בחצות", לעומת: "תחזור עד 21.30 ואני אגיד לך למה - מחר יש בית ספר". כשהורה יודע להסביר למה, הוא יודע לנמק ולחזק את עצמו בסיבה שבשלה בחר לומר "לא". ההסברים והנימוקים גורמים למשא ומתן להיות בגובה העיניים ומעמעמים את מלחמת האגו בין המתבגר להוריו.
רק זכרו, כשעושים הסכמים קל מאוד לנפנף למתבגר מתי הוא לא עמד בהם, ומהי התוצאה ההגיונית למעשיו, אבל אל תשכחו גם לעודדו במקרים שבהם כן עמד בהם. משפטים כמו "שמתי לב שהגעת ב-23.00 כמו שסיכמנו, אני רואה שעמדת במילה שלך", יכולים לחזק ולתרום לתקשורת ולאמון ההדדי.
שיחה שבועית
מומלץ לקבוע עם המתבגר מועד לשיחה שבועית משפחתית. אולי זה נשמע קצת טכני, אבל השיחה הזו יכולה לסלול את הדרך לתקשורת ביניכם. זוהי הזדמנות לדבר בזמן רגוע ולא בלב הסערה, לנהל משא ומתן ולהחליט על הסכמים.זו הזדמנות לומר לילד מהם הדברים שהפריעו לכם השבוע ולחשוב ביחד כיצד תוכלו לשנותם ("הזמנת השבוע חברים ורוקנתם את המקרר. אני שמחה שבאים חברים יחד עם זאת מבקשת לכבד, לידע ולשאול אותי האם מותר לרוקן את המקרר, אולי יש לי מחשבות משלי בקשר למצוי שם? איך אתה מציע שננהג בקשר לכך?"), מהם הדברים שעזרו לכם השבוע ("מאוד עזר לי שלקחת את אחותך מהגן השבוע", "היה לי מאוד כיף לאכול איתך היום בצהריים"), וזו גם הזדמנות לשמוע מהילד מה הוא צריך מכם ("אתה זקוק ממני למשהו בשבוע הקרוב? בוא נתכנן").
להיות שם בשבילו
מתבגרים נמצאים במצבי רוח המשתנים בקיצוניות. רגע אחד הם על הגג העולם ובמשנהו חרב עליהם עולמם. שימו לב למצב רוחם, אל תתחקרו אותם (זה הדבר האחרון שהם צריכים) וגם אל תשאלו אותם למה הם עצובים, פשוט תאמרו להם :"אני רואה שאתה עצוב". כך למעשה, אתם אומרים להם שאתם נמצאים שם בשבילם, ושאם הם רוצים לשתף, אתם שם בשביל להקשיב.
פריד מסכמת שתקשורת מבוססת על אמון הדדי ועל יושרה. תוכלו ליצור אותם אם תקשיבו לילד ואם תהיו מוכנים לוותר על מלחמות אגו. זכרו שהמתבגרים זקוקים שתציבו להם גבולות, הם צריכים לדעת שאתם שומרים עליהם, אמנם הם ימרדו בגבולות שתציבו להם (בשביל זה הם בגיל ההתבגרות), אבל זה לא אומר שצריך להיות קצר בתקשורת ביניכם. כשמתעורר קונפליקט נסו למצוא פתרון שבו שניכם מנצחים.