הצילו! אני אימא למתבגרת

אני אם למתבגרת ואני צריכה להסתגל לזה כל יום מחדש. אני זוכרת את הגילויים הראשונים של סימפטומי גיל הטיפש עשרה. זו היתה תקופה יפה. זה כמו ללכת "עם" ולהרגיש "בלי". שכן את יכולה לספר לכל החברות שלך בגאווה שאתמול הבת שלך קיבלה התקף הורמונלי של עצבים, אבל בעצם את לא ממש חיה את זה, כי היא חוזרת להיות ילדה. היא עוד לא שם בצורה רשמית. בכלל אני חושבת שהכניסה להורות מתבגרת היא כמו תופעות של לקראת גיל המעבר, קצת חווים סימפטומים מדי פעם בפעם, משהו שעדיין אינו מחייב. אישה שנמצאת בראשית העשור החמישי לחייה , שחווה בפעם הראשונה גל חום אחד. זה מרענן ומפתיע, אבל אחר כך חוזרים לשגרה.
 

אולי אמהות צעירות לגיל ההתבגרות באמת צריכות להיתרם מתקופת הטרום התבגרות הזו, ולהתאמן לקראת הגיל המתוסבך הזה. הטבע מכין אותנו לאט לאט לרגעים הללו. הסיפטומים הראשונים של גיל ההתבגרות מופיעים הרבה לפני גיל ההתבגרות ומופיעים ביחידות בודדות של תופעת לוואי אחת לכמה זמן. אימהות מנפחות חזה בגאווה ורצות לספר לח'ברה על הפעם הראשונה. (לנו זה מותר, גברים). זו תקופה נפלאה כי כאימא את מרגישה בשלה, אבל מצד שני לא צריכה לחיות בסבל המתמשך הזה. עסקה משתלמת לחלוטין, רק שאי אפשר להאריך את החוזה על התקופה הזו, היא נחשבת לתקופת הסתגלות בחבילה משתלמת. כמה חבל שזה נגמר.
 

מה שבטוח ברגע שהתחייבת למפעל החיים שנקרא אימהות - אין כבר דרך חזרה. אני פוגשת נשים בהריון שאין לי ספק שאם אשאל אותן על חווית האימהות הן יתייחסו אך ורק לשנים הראשונות של העולל כשהוא עוד גור. הן יתעסקו בשאלות ההנקה, שילוב העבודה עם ההורות, איזה אימא אני אהיה. אף אחת מהן לא תחשוב על העולל שלה כמתבגר. אני חושבת  שהגיע הזמן שמישהו יטפטף להן את זה כבר בתחילת הדרך. מישהו שיאמר להן שהגור הקטן הזה לא נשאר קטן, הוא גדל, הוא מתעצם, הוא יודע לענות היטב, ולפעמים לא בא לו ללמוד, ומתחשק לו לצאת עם נערים שגדולים ממנו בשלוש או ארבע שנים.