טקס בת המצווה מוכר ומקובל היום מאד. אבל האם היה כך מאז ומעולם? כדי לגלות את חגיגות בת המצווה הראשונות נחזור במנהרת הזמן אל שנת 1866 בדנמרק. 
החגיגות התנהלו, ככל הנראה, בהוראת השלטון המקומי, ובמהלכן עסקו בבחינת הבנות בלימודי קודש. חגיגות משפחתיות וקהילתיות אישיות החלו בארה"ב ובאיטליה בראשית המאה ה-20 והתפשטו מאז לקהילות רבות. בתחילה נחגגו הטקסים רק בבתים ועם הזמן חדרו אל בית הכנסת.
הנערה הראשונה שציינה בבית הכנסת את כניסתה למצות היתה, ככל הנראה, יהודית קפלן מניו יורק בשנת 1922.
טקס
בת מצווה משותף לכל בנות הקהילה שהגיעו לגיל שתים עשרה נחגג כבר לפני עשרות שנים בקהילות טורינו ומילנו שבאיטליה. בערב חג השבועות היו בני ובנות הקהילה מתכנסים בבית הכנסת המרכזי של הקהילה, ביחד עם בנות המצווה, משפחותיהן וחבריהן ובנוכחות הרב הראשי של הקהילה. בנות המצווה היו לבושות בשמלות לבנות, זרי פרחים על ראשיהן, ובית הכנסת היה מקושט בירק ובפרחים לקראת החג. הבנות היו עומדות בשורה בחזית בית הכנסת ולכבודן היו פותחים את ארון הקודש ומגלים את ספרי התורה. הרב היה ניגש אל הבנות ושואל כל אחת מהן שאלה או שתיים על פרשת השבוע, עשרת הדברות, המצוות, חג השבועות ועוד. שאלות אלה התבססו על חומר אותו למד הרב עם הבנות בשבועות שקדמו לטקס בת המצווה.
לאחר שעברו את ה'בחינה' בהצלחה, היו הבנות אומרות יחד את התפילה הבאה:
בָּרוּך אַתָּה אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב וְהֶחְיַיִני וְקִיְּמַנִי לַזְּמָן הַזֶּה
לָבוֹא בַּאֲנָשִׁים וּלְקַבֵּל עוֹל מִצְווֹתֶיךָ.
אֲדֹנָי, אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִים וְרַב חֶסֶד וָאֱמֶת,
הִנֵּה הַיּוֹם הֲחִלּוֹתִי גֶּשֶׁת אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ לְהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלָתֶךָ.
גַּם כִּי נַעֲרָה אָנוֹכִי וְאֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי מוּל כְּבוֹד רוֹמְמוּתְךָ אַל נָא תִּמְאָסֵנִי,
כִּי מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עוֹז,
וּתְנוֹבֵב לְשׁוֹן גְמוּלֵי מֵחָלָב וְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ.
אֵל אֱלוֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר, מִי כָמוֹךָ מוֹרֶה הַמְלָמֵּד לְיִשְׂרָאֵל דָּעַת.
מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב, הִיא חַיֵּינוּ וְאוֹרֶךְ יָמֵינוּ,
וּבַמֶּה תְּזַכֶּה נַעֲרָה אָרְחָהּ לִשְׁמוֹר כִּדְבָרֶךָ.
יַחֵד לְבָבָי לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶךָ לְהִשְׁתַּעֲשִׁעַ בְּחוּקֵּי צִדְקְךָ
וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ וּבְלִימּוּדֵי חָכְמָתֶךָ.
אֲדַבְּרָה נֶגֶד הַמְתַעְתְּעִים וְלֹא אֵבוֹשׁ. בְּשֵׁם אֱלוֹהֵי אֲבוֹתַי אֶדְגּוֹל וְלֹא תִכְבַּדְנָה יָדַי.
תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִילָּה לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאֲדִירָהּ וְלֹא אֶחֱשֶׁה.
אֶתְפָּאֵר בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי.
בְּיָדְךָ עִתּוֹתַי וּבְיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי.
הַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ בְּלֵב שָׁלֶם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד.
חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי לִהְיוֹת מֵעֲבָדֶיךָ הַדְּבֵקִים בָּך לְהוֹדִיעַ בָּרַבִּים שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.
וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה וּבֵיתְךָ יִקָּרֵא בֵית תְּפִילָּה לְכָל הָעַמִּים.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ.
הלימוד המקדים עם הרב, הבחינה על הלימוד בפני הקהל, וכמובן, הבחירה בחג מתן תורה כמועד החגיגה מזכירים במידת מה את טקס הגיור: כפי שאדם לא יהודי נדרש לטקס גיור כדי להתקבל על ידי כלל ישראל, כך במידה מסוימת גם בנות המצווה הניצבות בפני טקס הקבלה הפרטי שלהן. עד כה היו ילדות צעירות ולא היתה להן הבחירה אם להיכלל בכלל ישראל או לבחור להן בדרך אחרת. בשעת בת המצווה הן מחליטות בעצמן להצטרף, להשתלב, לקחת חלק ולהפוך לחלק מן הציבור היהודי.
מקור: א' כהן, זבד הבת, הוצאת כנה, ירושלים תש"ן.
הכתבה באדיבות מכון
עתים