השיחות של הורי המתבגרים תמיד סובבות סביב ציר אחד כשמדברים על הדור החדש. הציר הוא שהנוער, הם - הם האשמים....האכן?
"זה דור אחר", אנחנו נוהגים לומר בביטחון מלא, "מה שהם עושים היום, זה לא מה שהיה פעם. כשאני שומעת את המילה פעם, המחשבות שלי תמיד מקבלות תמונות ערפול ומעבר חד במנהרת הזמן לתקופה תנ"כית וקדומה. בעיני זה אפילו טיפ-טיפונת מעליב להיות שייך לקבוצת גיל שכזו, שמגדלת דור צעיר ותוסס, כשהיא מדדה אחריו במקל של זקנה ובפנים קמוטות.
נקודות השקה
נתחיל בזה שאנחנו דור מיוחד שלא מזדקן אף פעם. יש לנו נקודות השקה משותפות עם המוזיקה שהם שומעים. המתבגרות גונבות לנו חולצות וחזיות מהארון. יש לנו תואר בסלנג המתבגר, ואנחנו אפילו מצליחים להבין חלק משברי המשפטים שהם זורקים מפעם לפעם לאוויר. אנחנו, אפשר לסכם, דור הורים צעיר ומעודכן. גרסה מעודכנת של ההורים שלנו.
שפה
מעבר לזה, המילה 'פעם' לוקחת אותי למקום האמיתי, וכשאני מנסה להבין במה זה היה שונה, אני מגיעה למסקנה אחת מרכזית. זה לא היה שונה במהות בכלל. גם השפה שלנו הייתה שונה מזו של הורינו. מהלכסיקון שלנו "גנוב" ועל אותו משקל "מגניב", זה משלנו. הם הביאו את "דה", ועוד תוספת של "מוש" ו"בוש" לכל סיומת מתפנקת. אז אנחנו תיקו בתחום השפה.
ההתנהגות
פעם גזרו חולצות וגם היום. ההורים שלי הזדעזעו שוב ושוב מהחולצה ולא שכחו לציין בכל פעם שיצאתי מהבית שאני נראית כמו "ילדה שאין לה כסף בבית". אני כאימא צמצמת עד כמעט לאפס את הערות למתבגרת בדרכה החוצה, הידד לי, אבל חייבת להודות שאנטנות הצניעות שלי בודקות כל העת שמא תבצבץ החזייה מהחשוף הנדיב יותר מדי, לטעמי. מכנסיים גזורים ראו ערך דומה בשני הדורות. ההורמונים הם אותם הורמונים. הדלת שנטרקת והדרמות נראות כמעט אותו דבר, אלא שהיום בונים הכול מגבס, אז שומעים פשוט יותר טוב מעבר לדלת. אני אישית מעדיפה את החללים והמחיצות של פעם, אבל זה טעם אישי כמובן, וצורך נואש להתנתק מהרעש הנורא.
מסקנה
המסקנה היא חד משמעית. אנחנו זה הם, קצת אחר, נכון. תקשורת אחרת, הכול מהיר. נכון, ועוד פעם בהחלט נכון. אבל עם יד על הלב, האם זה מה שעושה את ההבדל. בל נשכח שגם אנחנו, ההורים משתמשים באותן טכנולוגיות של ממש. חלקנו איטיים יותר, וחלקנו איטיים עוד יותר, אז מה?! לפחות אנחנו מראים ניסיון השתלבות כלשהו. שאפו על המאמץ. להם זה נראה מזעזע ופתטי לפעמים, אבל העיקר הוא שאנחנו גאים בתוצאות שלנו.
ובכל זאת מה השתנה פה? על מה יושבת האמרה העתיקה "הדור הזה הוא לא מה שהיה פעם". אני טוענת, שהמינוח "הדור הזה" מצביע באצבע ישירה וחדה עלינו. לא להסתובב לאחור עכשיו, ולחפש אולי במקרה אני מדברת על השכנה שלכן, או על מישהו שבמקרה נקלע למקום. עלינו, זה ממש אנחנו, ההורים מהדור הזה.
מעורבות יתר
כיוון שכשאני מדפדפת לאחור לדור ההורים שלנו, אני לא רואה את אימא של מישהו רצה אחריו כי הוא שכח לקחת כובע ליום ספורט. שכח, אז שכח. זה היה במושגים של פעם. אף אימא לא נאכלה מבפנים כשהחברה של המתבגר אמרה לו שהיא רוצה להיפרד ממנו. יבוא אחר היו אומרות האימהות, מנגבות ידיים בסינר, וחוזרות להכין את החמין לשבת. הם חיו בעולם שלהם, ואנחנו בשלנו. לא היה ערבוב, היה סדר והפרדה. לא היו אלפי פסיכולוגים שהבהירו להם את עולם הילד הקסום. ההורים שלנו הזינו אותנו, נתנו לנו אהבה רבה, ודאגו שנהייה מחונכים. לא המציאו עדיין את המשפט "לילד קשה", קראו לזה "ילד מופרע". בינינו זה הרבה יותר נוח, כי הוא מופרע ויש עונש. היום לך תבדוק למה זה קשה? מה הביצה ומה התרנגולת? ומאיפה נובע מעיין הכעס, שבוקע אצלו בכל פעם שמבקשים ממנו ללמוד. אז אנחנו דור של הורים שנדפק מהיסוד. אנחנו צריכים להבין, וככול שאנחנו מבינים יותר, כך אנחנו הופכים להיות מעורבים יותר. ומה קורה כשנעשים מעורבים יותר, הרגשות מופעלים, והזדהות היתר בשיאה. עד כדי ששמעתי אימהות שאומרות שהן מתכוונות לשוחח עם החברה שזרקה את הבן שלהם, "ככה לא עושים", אמרה לי אחת האימהות, "את הנשמה הוא נתן לה, הנסיך שלי. קנה לה דברים, רושש אותי. ואני ארחתי אותה כמו מלכה. צלחת היא לא הרימה". הרגעתי את חברתי והזכרתי לה שהילדונת עזבה אותו ולא אותה. אבל היא הייתה עסוקה בלרחם על עצמה, ובעיקר להתאבל על הפרידה.
דור ההורים
אנחנו בהחלט לא כמו הדור של ההורים שלנו, ולפעמים זה אפילו מביך. אנחנו דור של הורים מבולבל ומבורדק. אנחנו קצת רוצים להיות דומים להם, מנסים להיות חברים שלהם, אבל אז נזכרים שאנחנו צריכים או נדרשים להיות המחנכים שלהם. אנחנו חיים את מצבי הרוח שלנו לפי מצבי הרוח שלהם, ועל אף כל זה אנחנו גם בטוחים שאין כמונו בעולם. אנחנו דור ההורים המוצלח והמשודרג של ההורים שלנו. ובשפת הנוער "אין עלינו, פצצות לגבות, אבוש ואימוש". עכשיו נשאלת השאלה מתי נתחיל להפנים את זה, ונבין שהם פועלים על פי חוקי הטבע. זה גיל של מרד ושנאה עצמית. אבל באיזה גיל אנחנו חיים?
מנהרת הזמן
המסקרן ביותר יהיה לעבור קדימה במנהרת הזמן, ולראות אותם מחנכים את הדור הבא – הנכדים שלנו. לפי איך שזה מתקדם, נראה שמעורבות היתר שלנו כהורים תגלוש למעורבות ממושכת בדור הבא. אנחנו בטח נזדהה עם ההורים הצעירים, ונרוץ איתם למרפאה, ונקום איתם להניק את התינוק, עד שהם ירימו ידיים ויתנו לנו את המקום שלהם. אחר כך נתכנס שבט זקני העם ונאמר בחוכמת חיים "הדור הזה של ההורים, הוא לא מה שהיה פעם. אנחנו גידלנו לבד את הילדים שלנו".