בני נוער לא מעריצים כוכבי פופ, הם "אוהדים" קבוצות של כדורגל. משהו פחות אישי ומחייב. אני כאימא לילדה ביברמאנית חושבת שתופעת הערצה לילד פלא שכזה, היא חלומה של כל אם פולניה. אם לומר את האמת מי מאתנו לא הייתה רוצה שבתה תשכיל ותמצא לעצמה דרך להגשים את חלומה מתוך אמונה בדרך שהכול אפשרי. אני בעד חלום הסינדרלה, שיבוא ויגשים עצמו גם אצל הילדים שלי...
בובת חרסינה
אם לומר בכנות אין בעיני פסול בזה שבנות נוער מעריצות כוכב שנראה כבובת חרסינה. יש בזה אפילו משהו מתוק,ילדותי, ועל כן מאוד מרגיע. אני חושבת שאם בנות נוער בוחרות להעריץ דמות כלשהי אז עדיף שתהיה בו עדינות, תמימות ונאיביות. לא הייתי רוצה לחשוב לאיזה היסטריה היו נכנסים הגברים שבחבורה, הכוונה לאבות כמובן, אם הם היו מגלים שבנותיהן המתבגרות מפלפלות לעלם שרירי הנוטף הורמונים גבריים לכל עבר. אולי אם הבת מחפשת דמות להעריץ, מוטב לנו שכך.
הכוכב העולה הוא חלומה של כל אם פולנייה. בעצם סיפור הסינדרלה של הכוכב מביבר מאניה הוא סיפור מרגש על ילד שהאמין בעצמו עד שלימד עצמו לנגן בכלי נגינה שונים. עקשנות ודבקות במטרה הן משאלת לב של כל הורה, שבסודי סודות מייחל שילדו ירצה כל כך משהו בחייו, ועדיף שיהיה משהו טוב שגם מכניס פרנסה וכבוד, עד כי ילד הפלא יוכל ללמד את עצמו, מבלי שההורה יצטרך לנקוף אצבע קטנה כדי שזה יקרה. כמה שזה יכול היה להיות נחמד (בואו נהייה כנים).
יש משהו מאוד מתנשא בקרב ההורים שמזלזלים בתופעת ההערצה ובגיל הטיפש עשרה בפרט. אני שואלת את עצמי- האם ההתבגרות מנטרלת לגמרי את הזיכרון שגם אנחנו היינו באותו גיל, וגם אנחנו הערצנו? נכון מושאי ההערצה השתנו במהותם, אך בבסיס תופעת הערצה נשארה כשהייתה.
מחנה תיסלם ומחנה בנזין
מה שכן השתנה הן הדמויות שהערצנו והאפשרויות לתקשר עם מושא ההערצה. היו אלה הביטלס שנגנו שירי אהבה נאיביים, ומאוחר יותר הופיעו
להקות שייצרו גם הם היסטריה גדולה כמו דוראן דוראן וצמד זמרי הפופ וואם. בתרבות הישראלית בלטו רבים נוספים, ביניהם צביקה פיק ששר גם הוא על אהבה בסוף הקיץ, ואחריו הגיעו תיסלם ובנזין.
אני השתייכתי למחנה בנזין, והיה זה טבעי שאחי ישתייך למחנה השני. כך מצאנו לנו נושא למריבה, כמו שכל אח ואחות הגונים נוהגים לעשות. שרנו את השירים של הלהקה בשיעורי חברה, כשהמחנכת נתנה לנו במה להופיע. הפוסטרים היו תלויים כבר אז, והקלטת בטייפ הייתה חוזרת שוב ושוב לאחור עד שלמדנו בעל פה את כל השירים.
היום זה דור של מסכי מגע וטוויטרים, הכל מהיר, והכוכב הוא כבר לא בזכות שיריו אלא גם בזכות האמירות שהוא משחרר לתקשורת, הבגדים שהוא לובש כשנלכד בעדשת הפאפרצי. אבל כל זה לא משנה את המהות. בנות העשרה התעלפו אז והן מתעלפות גם היום. הן מתות עליו כי הוא מהמם והורס, ופעם קראנו לזה רק חתיך. מילים כמו הורס השארנו לאתרי בנייה ולילדים שהפריעו בכיתה.
דרך המילוט של הבנים
המילה הקדומה היסטריה נגזרה מהמילה היוונית רחם, ולא סתם כך. היום וגם אז תופעת ההערצה ההיסטרית הוצמדה למין הנשי. יקומו הפמיניסטיות וירימו קול צעקתן עכשיו, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. אני רק טוענת שבקרב הבנים תופעת הערצה וההיסטריה קיימת גם, אפשר לומר בשתי צורות. האחת היא הקנאות שלהם לתופעת ההערצה בקרב בנות הנוער. התסמין החיצוני הוא הקנטה של הבנות על הסגידה שלהן לכוכב אחר, שהוא לא הם בכבודם ובעצמם. דרך המילוט השנייה של בני הנוער להעריץ היא פחות אישית ומחייבת. כאן תפגשו בבני נוער או גברים שאף פעם לא התבגרו, ושמוכנים למכור את הסבתא שלהם בשביל קבוצת כדורגל/ כדורסל. הבחירה בקבוצה לא יוצרת קשר אישי עם דמות מושא מחייבת, ומשאירה אותם בהגדרה הנינוחה יותר הקרויה "אוהד".
מילת סיכום
אני מאמינה גדולה בדור של היום, ולא מודאגת ממה שתופעות הגיל יעשו להם. הם אמנם ממהרים להחליף כוכב כמו חולצה, אבל יש בהם תבונה עצומה להבין את התופעה. הם פחות נאיבים ומודעים לכך שיש את אלו שחוצים את גבול ההערצה ההגיונית. על כך אני מודה, אם כבר להעריץ אז לפחות בתבונה.