הפסיכולוגים אומרים שצריך לכבד את המרחב האישי של המתבגר. כשאני ניצבת מול דלת סגורה, שמאחוריה מתבצרת מתבגרת מסתודדת, כל מה שעולה לי בראש הוא צורך ענק לעקור את הדלת, ולהיות חלק מעולמה. ככה זה שמאבדים את השליטה על מה שקורה בעולם ההתבגרות של ילדינו.
מיליון שאלות ואפס תשובות
יש לי אלף כאלה ביום, הן מתרוצצות לי בראש בכל פעם שהיא פוסעת לחדר במצב זקיפות מעט שונה, או כשהגבה שלה לא בזווית הרגילה, או כשמשהו באוויר חולף בינינו בצורה קצת שונה מהרגיל. יש לי מיליון שאלות והבהרות שאני צריכה לתחקר את הנערה שלי. מסתבר שהמעקב אחרי בתי הולך ומתהדק ככל שדלת חדרה נסגרת יותר ויותר פעמים, וככל שהשתיקה שלה תופסת חלל גדול יותר באוויר שבינינו.
זה בטבע שלנו לדאוג. דאגה היא השם הנרדף להיותנו אימהות, זה בא ביחד- בחתונה קתולית הדוקה. אנחנו דואגים להם מהרגע שהם ברחם, אז כבר אנחנו לומדים לנתח את האינטונציה של רופא הנשים, ואחר כך של רופא הילדים. כל התעכבות מעל חמש שניות באולטרסאונד על אזור מסוים בבטן, שולף את אנטנות הכוננות שלנו.
אז במה זה שונה בגיל ההתבגרות? זה שונה כי פתאום מוציאים אותנו מהחדר החוצה, ואנחנו כבר לא בשליטה. נקודה. ביום אחד הילד הפעוט שהיה זקוק לנו להסעות לחוגים, עזרה בהתארגנות לבית הספר, הערכות לבית מארח לכל הזאטוטים בכיתה, הולך ומתאדה. הילד הזה פשוט לא זקוק לנו כמו פעם, ואנחנו כבר פחות ופחות בתמונה.
לעקור את הדלת
אני זוכרת את הקיץ הזה שכל ילדי היו 'פזורים' בפעם הראשונה בחוגים/חברים ולפתע בי הכרה, שאין לי מה לעשות... הרבה מאוד שנים הזמן שלי היה עמוס בלעשות עבורם הכל, ופתאום הם בשלהם, ואני בריק שלי. נסייג ונאמר שהיתה בי גם שמחה לא קטנה, כי לדעת ולעשות הכל זה מתיש, ופסק הזמן היה משהו שהשתוקקתי אליו הרבה מאוד זמן.
אז עכשיו היא מנהלת שיחות עם חברות בפייסבוק, באס-אמ-סים, ובטלפון ויש לה חיים משלה. הפסיכולוגים אומרים לאפשר למתבגר את המרחב האישי שלו, לכבד את הצורך בפרטיות. לי מרגיש עכשיו צורך גדול לעקור את הדלת האטומה הזו, שבאורח מפתיע אני מגלה שהיא גם אטומה לרעשים כמעט בצורה הרמטית, איך לא חשבנו על דלת פחות אקוסטית לפני כמה שנים?
נשימות עמוקות
השבוע היא חזרה מחויכת מאוזן לאוזן, אני בטוחה שזה לא החיוך הרגיל שאני מכירה, אני מזהה את 'הרגיל' מרחוק, הוא קצת פחות מתוח בצדדים. אני יודעת שיש שם משהו שקורה, ואני עומדת מחוץ לדלת המכבדת, וממשיכה הלאה, היא בטח כבר תבוא ותספר בעצמה.
הצפייה שלי מתנפצת גם בימים הקרובים, ואני עסוקה בנשימות עמוקות ובמנטרה חוזרת "תני לה את המרחב האישי שלה". הרבה אוויר נשמתי השבוע, חוץ מזה שום דבר לא קרה. הלוואי וגם למתבגרים היה מעין מנגנון כזה של חיישנים לאימהות מודאגות, אז הכל היה הוגן יותר. בינתיים אני שואלת בעקיפין, בוחנת באמצעים לא כשרים ומלקטת מידע, העיקר שתהיה לי מעט שליטה...