להמתין על ספה עם כוס קפה, נשנוש וסדרה שפרקיה לא יגמרו אף פעם, הוא סוג של בילוי חדש שאני מאמצת, עכשיו כשהבת שלי הביאה את הזמנת מסיבת בת המצווה הראשונה שלה. הערב הראשון הוא כיף של ממש, אבל הוא רק אחד מתוך רבים אחרים שיבואו בעקבותיו.
הזמנה ראשונה למסיבה
יש דברים שחשבתי ששכחתי ממזמן, טמנתי אותם עמוק בבוידם לפני הרבה שנים. היו אלו זיכרונות שהתרפקתי עליהם בגעגוע כשנכנסתי להריון הראשון שלי ונאלצתי להיפרד מהם, כשהבכורה שלי נולדה. בתקופת החיתולים נראה כי הם נמחקו מתאי הזיכרון שלי וביום שבו המתבגרת שלי הניחה על שולחן המטבח את הזמנת
בת המצווה הראשונה שלה ידעתי שהם היו שם כל הזמן, זיכרונות ימי המסיבות הנפלאים.
מצד אחד זה מאוד מעודד להתוודע לכך שהזיכרון האישי של ימי המסיבות הוא חיובי ומעלה חיוך, אך לצד כל אלה מתעורר בשקט החשש. כי ככה זה כשאת אימא, את רוצה את הטוב ביותר לבת שלך ודואגת לה. אם נקביל את רצונות הגברים לאישה המושלמת, אז אותה אם 'מושלמת' רוצה את הבת שלה מספיק חנונית כדי שתוציא מאיות בכל המבחנים, מספיק טובה כדי שתעזור לה בבית ומספיק קולית כדי שתהיה מסמר הערב. ככה זה עובד אצלנו האימהות. אני לא קונה את השכנוע העצמי של האימהות, שמגיבות על כך שהבנות שלהן לא הוזמנו למסיבות, בתירוצים כגון:' אני מעדיפה שהיא תהייה בבית ותתמקד בלימודים'. הלב שלי יתכווץ, יקרע ויתפזר לכל עבר, כשהבת שלי תזיל דמעה ותספר שלמסיבה הזו לא הוזמנה. אני מהאימהות הראשונות שתצא להפגנה מול בית החוגגים ותדרוש להשיב את בנותינו לגבול המקובלים.
עכשיו זה רשמי והיא רוצה לצאת. אלף מחשבות מתרוצצות לי מרגע שההזמנה הונחה על השולחן. מה היא תלבש, ואיך נסדר לה את השיער, והאם להרשות לה למרוח ליפ גלוס ואולי זה עוד מוקדם?... אני כל כך עסוקה במחשבות, כשלפתע מכה בי ההכרה שזו הבת שלי שהוזמנה למסיבה, ולא אני. אבל איך שלא נסתכל על זה, התגלית הזו הופכת להיות שולית, אני או היא זה ממש לא חשוב, יש המון הכנות, והילדה רוצה פן.
ההכנות...
אלוהים חנן את היפה שלי בתלתלים מדהימים, והיא בעקבות העדר רוצה אותו מגוהץ וחסר חן טבעי לחלוטין. אני מנסה לשכנע, אבל המאבק אבוד כיוון שרשימת החברות שהזמינו אצלי פן בבית תופחת מרגע לרגע, ואני מתכווצת תחת הלחץ החברתי ומיד מוציאה את ערכת 'המלחמה' הרשמית למסיבות
בת המצווה: מכשיר פן, מברשת מעגלת, מחליק וקליפס.
ברגעים הבאים אני מיוזעת אבל לא מתפשרת במלחמה אל מול התלתלים העקשנים של בתי היקרה. בשבע ורבע הן כבר יוצאות לדרך-עם שמלת מיני, שהקפדתי למשוך בכיוון הגרוויטאצי והמהוגן. השיער מיושר, הנייד ביד והעיניים זוהרות. הן נראות כמעט אותו דבר, והן יפות כל כך. רגע לפני שהן יוצאות מהדלת אני יורה את הנחיות העשה ואל-תעשה, או אם נדייק את בעיקר את האל- תעשה ומשגרת אותן לדרכן.
ההמתנה
מדליקה את הטלוויזיה לסדרה בת פרקים שסופם הם נצח ומחכה לשובה של הבת המוזמנת שלי, שתכנס הביתה ותספר כבר איך, מה, מי וכמה היה במסיבה. ככה זה כשאת בצד הלא מוזמן, מחכה לפיסות המידע שיגיעו מחסדיהם של אלו שכן. ההמתנה ארוכה ואני סופרת את הדקות. לא סיפרו לי שהריטואל רק התחיל ומצפים לי עוד ערבים ממושכים על הספה עם קפה, נשנוש וסדרה שסופה לא יגיע בקרוב. בינתיים אני לוקחת הרבה אוויר ומתחילה לנקר על הספה עד שברגע אחד היא נכנסת- עייפה, קצת פרועה ומאוד מאושרת...