העצמאות שלה

אם נראה לרגע שאני מזילה דמעת געגוע, ומייחלת לימים רבים שכאלה, אפשר מיד לנער את כל ההשערות המטופשות, ולנחות במציאות. לא מתנגנת שום מוזיקת מעליות כשאני כולי מיוזעת מנסה לקשור את הנעל, והתלתלים של הילדה שלי בטח שלא מדגדגים בנעימות, אלא מעצבנים אותי בטירוף. האמת היא שברגעים אלו, כל מה שעלה בראשי היה "מתי לעזאזל היא כבר תהיה עצמאית".

 

בימים ההם כשהילדים עוד היו קטנים, כל מה שייחלתי לו, ובואו נהייה כנות עם העניין, זה שהם יכבסו, יתלו ויבשלו בכוחות עצמם. מה יש, כמה אפשר לחזור על אותה פעולה, הבנתי אותה כבר בפעם הראשונה. כביסה לבנה מפרידים מכביסה צבעונית- ברור, לא?! אז בשביל מה כל החזרות הללו.

 

עכשיו היא בת עשרה, וניצני העצמאות שלה כבר נראים לעין. הילדה שלי הופכת לאישה עם כל המשתמע מזה. לצד השרוכים שלמדה לקשור, נוספו עם השנים עוד ועוד פעולות שהיא עושה בעצמה. עכשיו זה ברור שהייתי צריכה לצהול עד השמים, אבל ככה אנחנו נשים, אף פעם לא מרוצות ממש. זה פשוט לא אופנתי להיות מרוצה כל כך.

 

לצדי, מרוצה עוד פחות, הוא בן זוגי היקר, שמאוד מוטרד מהעצמאות הזו שלה. זה מדהים איך היא קיבלה אותה, אני לא זוכרת שלימדתי אותה על זה. בכל אופן, היא משאירה אותי המומה כשבערב שישי, עת בעלי ואנוכי משתרעים כמו פגרים בסלון, אחרי ארוחה דשנה, וקרב הגון של מי יפנה את השולחן, ומי יפנה למדיח, כיוון ששם העצמאות שלה משום מה מתפוגגת, שם זכות חופש הביטוי באה לידי ביטוי הרבה יותר טוב. במעמד זה היא מסבירה היטב מדוע היא, כן היא, לא יכולה לטפל בענייני המטבח.

 

בכל מקרה נחזור לתמונת הפגרים בסלון. "ארץ נהדרת" כבר אוטוטו מתחילה, וזה הסימן לעפעפיים שלי שהם רשאים לצנוח, אבל אז פורצת המתבגרת ממבצרה הטריטוריאלי, כשהיא כבר לבושה במכנסון קצרצר-צרצר מאוד, ובגופייה (הטמפרטורה בחוץ 15 מעלות), ומודיעה שהיא חוזרת ב 12, שיש לה מפתח והיא בנייד (מעין סלנג כזה שאף פעם לא הבנתי- "אני בנייד"). פה רגע עצירה לנשימה. לקחת הרבה אוויר, ולהבין מה קרה פה בסלון.
 

מאיפה מתחילים, ככה שזה לא יצא קולני מדי? זה מה שאני שואלת את עצמי באותן שניות. בעלי מזדקף, ואני רואה שגם פיו פעור לרווחה. אני כבר חושבת כמה צעדים קדימה, רצית עצמאות, הנה היא פורצת מהחדר. היא מודיעה, היא אחראית, היא גם זוכרת לקחת נייד ומפתח, ככה רצית כשנעלת לה את נעלי הספורט הקטנטנות, אני מזכירה לעצמי, ככה רצית בדיוק.

 

אנחנו רוצים שיהיו עצמאים, אנחנו משתוקקים לזה אפילו, אבל אנחנו רוצים את זה בתנאים ובדרך שלנו. העצמאות מוגדרת כמשהו שאינו תלוי בגורם אחר. אז כנראה שלא לזה ממש התכוונו. אני אישית בוחרת בגרסה משלי, לעצמאות שלה. והיא עובדת ככה. שכל המשימות המתישות- שיעורים, חדר מסודר, כיור נקי, כביסה, זבל וכדומה, יוגדרו כעצמאות אבסולוטית שלה. לשאר התחומים כגון בילויים, חברים, גוונים בשיער, פירסינג ושות' תהיה לה זכות הצבעה בלבד, עם אחוזי השפעה נמוכים כמובן. נראה לי הוגן. לבת שלי לא. טוב ניגש לשולחן המשא ומתן, פוליטיקה זה טוב, כמו ראשי ממשלה, מדברים מדברים, ובסוף אני מחליטה. אני מקווה שהיא לא ממש בעניינים...