היא ממש משתנה לי. אני זוכרת את התמונות שצילמנו בטיול האחרון לרמת הגולן, אני מסתכלת עכשיו על הנערה שלי בתמונות, ואני כמעט בטוחה שהשרוך הגמלוני שמציץ אליי מהתמונה, קיבל מתישהו צורה אחרת. לא היה לי ברור מתי זה בדיוק קרה וכמובן שהערנות שלי גברה בבת אחת. התחלתי לארוב לנערה שלי. היא שמנה? או אולי התעגלה? התעלומה הטריפה את דעתי, ולא יכולתי לחשוב על דבר אחר. זה העסיק אותי בוקר וערב, וזה הפך לשיחת היום שלי עם עצמי. התמונה מחנוכה אשתקד הונחה בהישג יד, ובכל פעם שהיא חלפה על פניי חיפשתי את ההבדלים.
המעקב
'משהו קרה'? היא שאלה אותי, כשיום אחד מבטי ישב על ישבנה, ועל התמונה ועל ישבנה וחוזר חלילה. הטמנתי את התמונה מתחת לטוסט שהכנתי באותו רגע, וישרתי גו כאילו הכניסו אותי הרגע לחדר המנהל, בשל הצצה לשירותי הבנים.
'לא ממש' השבתי מהר, 'יש לך מאחור לכלוך על המכנס'. מצאתי את התירוץ המטופש ביותר שיכולתי לשלוף וציינתי לעצמי שהחלדתי בשנים האחרונות.
'ואת מנסה לשלוף לי אותו מהמכנס באמצעות טלפתיה?' היא שאלה בציניות. טוב מזל שאני טובה בלהיות אימא, אז הסבתי את הנושא לכך שאני צריכה שהיא תערוך את השולחן. זה תמיד עובד, כי פה נגמרות להם המילים והם מתחילים למלמל לעצמם משפטי תסכול פנימיים כאלה, שמנתקים אותם מהמצב החיצוני.
שותף לתעלומה
טוב להמשיך לבהות אי אפשר, ציינתי לעצמי, אז גייסתי את בעלי היקר. זה שאף פעם לא שם לב לתסרוקת החדשה שלי, או לגוונים בצבע אדום צועק. לרוב זה לטובתי, כי הוא גם לא שואל כמה גיהצתי במספרה היום. אבל הפעם באמת הייתי צריכה אותו וביקשתי שיהיה מרוכז. הוא הפתיע אותי במהירות התגובה וחתך מיד. היא שמנה, הוא הכריז. ההכרה הכתה בי, שבכל פעם שאני שואלת אותו אם רזית/שמנתי, הוא לא ממש עונה לי. הוא לא בטוח, לא שם לב, או טוען שאין שינוי. וכשאני שואלת על הילדה, הפלא ופלא הגבר שלי יודע להשיב מיד. הכול פוליטיקה, ציינתי לעצמי. מי רוצה להסתבך עם הבוס ולהגיד לו שהוא שמן קמעה. טוב עם ההבחנה הזו, החלטתי להמשיך במחקר, ואז התבהרו השמים. התשובה בצלחת שלה.
הפענוח
אני יודעת שאחד הדברים שחינכתי את ילדיי, הם נימוסיי שולחן בסיסיים ואחד מהם היה לא להסתכל בצלחת של השכן. כל אחד והצלחת שלו. נימוסים הם נימוסים, אבל לאחרונה מצאתי את עצמי מתקשה לעמוד בפיתוי ופוזלת שוב ושוב לצלחת של המתבגרת שלי. היא כמעט תפסה אותי, אבל הפעם חמקתי מיד. כבר צברתי ניסיון בשבוע האחרון. הנתונים כבר היו מונחים מולי, הצלחת שלה קיבלה בטן קטנטנה, משהו כמו חודש חמישי ולפעמים היא גם לקחה תוספת. העניין הפך מורכב עוד יותר.
טוב אז מה עכשיו?! התשובה מורכבת כמו תרשים. אם אעיר על הכמויות בצלחת, המתוקים וההליכה החוזרת ונשנית למקרר החצים יובילו לדמות האנורקסית שמאיימת ברקע של כל הורה למתבגרת. הפחידו אותנו תמיד מההתערבויות הללו, הטענה היא שאנחנו הכתובת לפסיכוזה. טוב אנחנו תמיד הכתובת.
מצד שני, אם לא אעיר והיא תאכל כרצונה, צ'קלקת הסיוט מספר שתיים תהבהב כסירנה מעל ראשי. אני כבר יכולה לראות את תמונת המתבגרת שלי עם צמיגים נוזלים מתחת לשולי חולצת הבטן ומעל המכנס בגזרה הנמוכה- נמוכה מדי (ועוד קוראים לזה אופנה, טוב זה כבר נושא אחר). מה שנקרא הסיוט הפופולארי בקרב כל אימא יהודיה טיפוסית.
ההצלה
בכל מקרה החלטתי לגזור על עצמי שתיקה. ככה אני כשאני לא יודעת מאיפה לתקוף, ומה בעצם צריך לתקוף. וכך בעודי מחליפה מחשבה אחת במחשבה שנייה, כאשר אחת גרועה יותר מקודמתה, חברתי לצרות שכאלה, ישבה על בר המטבח במפגש השבועי שלנו, ופטפטה לה מבלי שאוכל להכניס משפט לפסקאות המתמשכות שלה, בהילוליה על סנדל שראתה בחלון ראווה. במקביל צעדה בתי היקרה בקלילות לעבר היעד הכבוש שלה בחודשים האחרונים- המקרר. חברתי האטה את מקצב דבריה, אם כי לא הפסיקה את דבריה, וטראח! זרקה לאוויר פצצה מסוג שרציתי לדחוף אליה חזרה אל לוע הקנה. אבל ככה זה עם פצצות, הן נזרקות בבת אחת ואף פעם אין את האפשרות לעצור אותן בזמן. כשהצלחתי לעכל את דבריה, הבנתי שהאבחנה שלה שונה מזו של בעלי. 'התעגלה הילדונת שלך, ממש אישה נהייתה לך בבית. תראי איזה טוסיק שובב. צורה של אישה'. הנערה שלי חייכה אליה, בחיוך אמיתי שלא פגשתי כבר די הרבה זמן ונעלמה בחדרה שוב.
הוקל לי, אני חייבת לציין. להפוך לאישה זה יפה, אבל לנטוף בשומן מתבגר, זה כבר עניין אחר וזה גם מסובך מדי בשבילי. לא לימדו אותי מה לעשות עם זה. חיבקתי את חברתי, והיא לא הבינה את הרגשנות שתקפה אותי באחר צהריים שגרתי. עכשיו הייתי פנויה לנהל איתה שיחה מטופשת על סנדלים ועל קופונים. הבת שלי הופכת לאישה, הלב שלי עלץ שוב, זה הפך לניגון של הקלה, הבת שלי הופכת לאישה...