מגיע הגיל הזה, שבו ילדים הופכים מנשמות רגישות ומתוקות, לגוש של מרמור ועוקצנות, בעיקר כלפי הוריהם. ודווקא את הרגע הזה, החליטה החברה היהודית לקדש. וכמו כל דבר קדוש בימינו, הוא גם צריך לבוא עם מסיבה מטורפת, שמותירה מאחוריה כמה קבלנים עשירים קצת יותר. בהחלט משימה לא קלה הטלנו על עצמינו – מצד אחד ילד או ילדה, שממש לא בקטע של לזרום עם הרעיונות שלנו ומצד שני, הדחף העז להציג בפני מעגל החברים את אותו בן טיפוחים, שעד אתמול עוד היו מתוק ודווקא עכשיו כשהוא צריך לשאת דרשה, התחיל להשתנות לו הקול והוא נשמע כמו צפרדע.
ש' למשל, חשקה במסיבת ריקודים במסווה של
בת מצווה עבור ביתה, שם היא תוכל להשוויץ בריקודי הבטן שהיא לומדת כבר שנה. ש' גם חשבה, שזה יהיה רעיון נהדר להזמין לאותה המסיבה את החברים שלה ואת החברים של ביתה, תחת קורת גג אחת. מה שש' לא לקחה בחשבון, הוא שאין דבר שהבת שלה רוצה פחות מכך שהחברים שלה יראו את אמא שלה, שלא לדבר על אמא שלה רוקדת ריקודי בטן. ש' ניסתה לדבר אל ליבה של ביתה, שרק אתמול עוד העריצה את אמה וחשבה שהיא הדבר הנפלא ביותר עלי האדמות, אך עמדתה של הבת הייתה נחרצת והיא אמרה שהיא מוכנה לרעיון הזה, רק אם יהיה פרגוד בין הרחבה של המבוגרים לרחבה של הילדים, ממש כמו בחתונות של דוסים. בסופו של דבר, נערכו שתי מסיבות ריקודים נפרדות. באחת זכתה ש' ללבוש מטפחות מרשרשות ולענטז. ואשר למסיבת הצעירים, לש' אין כל מושג מה הלך שם, כי ביתה החליטה לפתע שהיא שונאת את הוריה ולא רוצה לדבר איתם יותר.
מסתבר שהפרדות בין מבוגרים לילדים בבר/ת מצוות הן דבר נפוץ. לאחרונה יצא לי להיות בבר מצווה יאפית, עם מוסיקת מעליות ובופה. "אז מה את עושה עכשיו?", שאלה אותי דודה מודאגת. "עדיין ליצנית", עניתי. "נו, את יכולה לעלות על הבמה ולעשות לנו מופע", ניסתה הדודה להתגבר על תחושת האכזבה שלה דרך הומור. "ומה איתך עדי?", פנתה הדודה אל אישי היקר, בתקווה שממנו תבוא הישועה אל משפחתנו. "עדיין רפתן", ענה עדי. הדודה חייכה אלינו בחמיצות והלכה למצוא קרובי משפחה מוצלחים יותר. ב"מה אתם עושים?" השביעי באותו ערב, החלטנו, עדי ואני, לברוח מהאירוע. רצה הגורל ובטעות פנינו לכיוון הלא נכון במקום אל היציאה והגענו לדלת. מאחורי הדלת נשמעו קולות עמומים של צחוק וניתן היה לחשוב שיש כאלו שממש נהנים בבר מצווה הזו. עדי פתח את הדלת ולפנינו נגלתה הארץ המובטחת – מתחם הילדים. עד אותו רגע באמת לא הבנו איך אפשר לקיים בר מצווה בלי חתן בר מצווה, אבל הנה הוא כאן, משחק פלייסטישן עם חבריו וזולל נקניקיות וגלידה אמריקאית במקום קיש בטטה וסלט עלי בייבי. עדי מיד נרשם לתור של ה
wii וכמעט הרביץ לילד שניסה לעקוף אותו בטענה שזה לא חדר למבוגרים. כשעזבנו את מתחם הילדים, עם כתמים של קטשופ ואחרי שניצחנו בטורניר הוקי שולחן, גילינו שכל המבוגרים כבר עזבו את המתחם ויכולנו לצעוד למכונית בבטחה, בלי שדודות יעצרו אותנו בדרך וישאלו אותנו מה אנחנו עושים.אז במקרה של
בר המצווה עם מתחם הילדים ניצלנו. אבל שבוע לאחר מכן, הוזמנו לבת מצווה נוספת. ככה זה כששני הצדדים מגיעים ממשפחות ענפות. באמצע המסיבה, האורות הפכו לפתע סגולים וא' עלתה על הבמה בשמלה לבנה מנצנצת ומיקרופון מדונה. ברקע הושמעה מוסיקה משיר של הדג נחש וא' החלה לענטז על הבמה ולשיר:
"שלום לכולם, נעים מאוד / תודה שעשיתם לי כבוד / עכשיו זו
הזמנות לספר לכולם / שלפני 12 שנים הגעתי לעולם / ההורים שלי הכי מושלמים / כל מה שאני רוצה הם מיד קונים", שרה א' וריגשה את הוריה.מסתבר שבר/ת מצווה, זו הזדמנות נפלאה עבור ילדים שתמיד חלמו להגיע ל"כוכב נולד", לעבור את מבחן הבד הראשון שלהם, רק בלי שופטים אובייקטיביים, שיגידו להם בפנים שהם על הפנים.
אבל לא רק בשירים עסקינן – לולינות, סטפס,
מופע קסמים –
מסיבות בת מצווה או בר מצווה של ימינו, הפכו לערבי כישרונות צעירים והקהל כמובן, מחויב למחוא כפיים ולהתפלל שלא יהיה הדרן.
ובכן, מסקירת מסיבות בת/ר המצווה של השנתיים האחרונות, אני בהחלט יכולה להעיד שהנושא מייצר בי תחושות ציניות. אבל לפני שבוע נערכה
בת המצווה של האחיינית המתוקה שלי. וגם היא הערימה קשיים על הוריה וגם היא התביישה להזמין את חברותיה וגם היא עלתה על הבמה ושרה שיר וגם היא נעלמה איפשהו במתחם הילדים. אבל במקרה של האחיינית שלי, עמדתי נרגשת וחשבתי שהיא הדבר הנפלא ביותר שקרה לאנושות. במקרה שלה זו לא רק זכות, אלא חובה שהיא תפגין את הכישרונות שלה קבל עם ועדה ואני בטוחה שכל האורחים חשבו כמוני! מה, לא?