חופשי ומאושר (?!)

 

הטורבו שלי מתחיל כבר בשעה חמש ושלושים, ויש האטה רק לקראת שעות הצהרים. העקומה שוב עולה בשעות אחר הצהרים. אפשר להגיד שיש בי משהו נורמטיבי בצורה של פעמון. ככה העולם עובד מבחינתי, וכשאני נתקלת בעקומות אחרות, זה פשוט מוציא אותי מדעתי. הלוא השעה אחת עשרה בבוקר היא זמן של שיא העשייה, ולראות מתבגר משתרך לו בבית, עם שיער מקורזל ופרצוף מרוח מקורי השינה הוא לא משהו שנתפס, או בכלל יכול להשתלב עם החיים שלי.

 

מאז שהחל החופש הגדול אני מרגישה שהחיים שלי לא מתמזגים עם אלו של המתבגרים בבית שלי. להם יש ערוץ של פעילות משלהם, שכלל לא חופף לערוץ שאני חיה בו. הם אוכלים בוקר בשעות הצהרים, על ארוחת הצהרים מדלגים בנשנוש קל, ועוברים לארוחת ערב מאוחרת ולא ברורה. המטבח נראה פעיל עוד יותר מתמיד, וכאילו נמצא במצב פוגרום תמידי. המקרר נפתח ונסגר ללא הרף, ועם הייתי נכנסת לרגע לנעלים של מקרר למשל בתקופת החופש הגדול, בודאי הייתי מתקלקלת או מכריזה על שביתה.
 

בכלל נראה כי תכולת הארונות והמקרר נשאבה לאחרונה, ואני עדיין מחפשת עקבות של טרמיטים שיבהירו לי תעלומה, או לחליפין מחפשת נוסחא מאוד פשוטה שתסביר לי משוואה. אז הנה הבעיה החשבונית. אתמול ערכתי קניות בסופר בשווי של אלף מאתיים שקלים, המקרר נראה מלא ביממה הראשונה. אני יודעת זאת בוודאות. אז איך קורה שביום שאחרי המקרר נראה שוב עזוב ומרושש? הנה לכם בעיה חשבונית למבחני הבגרות של בני הנוער. נראה אותם פותרים את זה.

 

כנראה שהתשובה טמונה בשעמום שלהם. שעמום משמין, כך שמעתי. אני זוכרת שבאחד הפעמים הנדירות שנתקלתי במתבגר שלי פותח וסוגר את המקרר אינספור פעמים, שאלתי אותו לתומי, "מה אתה מחפש שם?" והוא ענה לי, "משעמם לי". טרקתי לו את דלת המקרר, והכרזתי חגיגית ששם אין מה לעשות. הוא הביט בי במבט נבוך ולא מבין והלך להשתעמם בחדר שלו.

 

השעמום שמלווה את החופש הגדול מלווה גם בתופעה לא ברורה של בני הנוער. הם מסתובבים להם תימהונים ברחבי הבית, כאילו תוהים מדוע מתעכב שוב צוות ההווי והבידור. ואז הם מתחילים להציק לנו. מה נעשה עכשיו? לפעמים הם מפתחים מריבה יזומה, או מעוררים העלבות לא ברורה, רק כדי ליצור להם מקור חדש להתעסקות.

 

באחד הימים כשמצאתי את עצמי שוב מיוזעת כולי, ומנסה למלא סופית את המקרר בקניות, הוא התחיל לקרקר מסביבי שוב במצב רוח של שעמום. "שוב פעם לא קנית לי את המעדן שאני אוהב?" הוא שאל בתסכול. "דווקא קניתי", אני מתגאה ומשוויצה בו כמנצחת במרוץ. הוא הובס רק לרגע קט, ופתח מיד בחזית חדשה, "אבל אמרתי לך שאני לא אוהב עם הפצפוצים". פאוזה, אני כבר מבינה לאן זה הולך, וזה לא טוב. מכאן מתחילה דרמה גדולה, שלא ברור לי איך היא התחילה, ולמה היא הגיעה עד שם. הוא זועם ורוטן, וטורק דלתות, וחוזר למטבח נסער עוד יותר. ואני לעצמי חושבת שהדבר שהכי מתחשק לי כרגע זה לסגור לו את הפה עם כפית של מעדן, כמו שהיה בימים שהוא היה פעוט וחייכן. ככה הם "שורפים, להם קצת זמן בחופש. דרמה תמיד טובה, יש בה גם התפייסות, וכניסה לעידן חדש. משהו מצמיח כזה.

 

אני אישית הצעתי לילדים שלי מגוון משימות חינניות בעיני לחופש הגדול וכתרופה לשעמום. למשל לנקות לי את הרכב, או לסדר סוף סוף את הארון שלהם, ואם חשקה נפשם במנוחה אני מוכנה לקנות להם הוצאה שלמה של ספרי סמדר שיר, או דבורה עומר, רק שיגידו. אבל הם בשלהם, במצב מאוזן בעיקר, או לעיתים הטיית הראש לתוכניות טלוויזיה.

 

ויש את העולם בחוץ. כי החופש הגדול הוא זמן לבילוי, אין ספק.רק פרט קטן ומאוד חשוב הם משמיטים פה. העולם בחוץ עולה הרבה כסף. זה מתחיל בנסיעה, כניסה לבריכה, משהו לנשנש, וזה נחשב לבילוי המוזל ביותר. בחיי שהייתי שולחת אותם לקייטנה, כמו את הילדים הצעירים, זה היה עולה לי פחות על בטוח. פעם ניסיתי להבין, איך זה שאין קייטנות גם לבני הנוער. למה בכיתה ה'- ו' מתאדים כל הכיפ-כיף, יש-כיף ועוד כהנה וכהנה קייטנות. הלוא לכל גיל אפשר להתאים את הבילוי שלו, חשבתי שזה יכול להיות סטרט- אפ, ואז גדלו אצלי הילדים, והתשובה כבר היתה לי ביד. לא קיים דבר כזה, כי זה מורכב. הם רוצים לבלות, אבל מצד שני "לא בראש שלהם" לזוז. התזוזה היחידה והנמרצת ביותר שלהם היא על מקלדת המחשב, כשהם מתכתבים להם ברשתות החברתיות שלהם. ובאיזו שעה תתחיל קייטנה לבני נוער? הם קמים במקרה הטוב באחת עשרה בבוקר, ולוקח להם שעתיים להתעורר. אחרי סיבוב קטן בבית, הם חוזרים לנמנום נוסף, כי לא בא להם לקום עוד.
 

לחופש הגדול, שמסמל את הדרור והמרחב, אני מותחת בקלות קו ישיר למושג "סיר לחץ". לנו כהורים שרוצים לראות אותם פעילים וחסכוניים, משהו כמו פעולה התנדבותית לקהילה, או כל עזרה לזולת מתקבלת. והם שרואים בתקופה זו זמן לפרוק כל עוול, לשכב פרקדן ולתת למוח להתנוון. המגוחך הוא שהם לא המציאו את הגלגל, גם אנחנו התנוונו בדיוק כמוהם, אבל איכשהו, את הגיל הזה, אפשר באמת להבין רק כשאתה בטווח הגילאים שלו. ברגע שחלפת על פני שנות העשרה, העולם הזה נראה לך זר ולא מובן יותר.

 

אז אפשר אולי לברך על כך שערוצי השעות שלנו לא מתנגשים רבות, זה בהחלט מפחית חיכוכים מיותרים. מה שנקרא מה שלא ראיתי לא ידעתי. אני ממשיכה בעקומה שלי, נתקלת בעקומה שלהם לפעמים, מתפתלת מבפנים שלא לזעוק "אלוהים למה?" מחייכת בחוץ, אבל ממשיכה, אחרי הכל זה לא אינסופי, והוא בסופו של דבר יסתיים. תמיד זה כך, וטוב שכך.