מתבגרים רבים נשבים בטרנד האופנתי של ניקוב ותכשוט אברים שונים בגוף. אילו סיכונים רפואיים כרוכים באקט הזה? מאיזה גיל לא נדרש אישור מההורה? ואיך אנחנו אמורים להגיב כשהם באים לבשר לנו שהם החליטו לחורר, נגיד, את הלשון?
תרבות הניקוב
הפירסינג, שהתחיל כפולחן דתי ותרבותי בתרבויות שבטיות קדומות, הפך זה מכבר לטרנד פופולרי ונחשק בקרב בני הנוער בארץ ובעולם כולו. תרבות הניקוב הזו סוחפת אחריה עוד ועוד צעירים, שכבר מזמן לא מסתפקים בניקוב תנוך האוזן, אלא הופכים כל אבר אפשרי לבר תכשוט. מבחינתם הכול הולך: אף (נזם), אפרכסת האוזן, חלק הסחוס הקטן ליד פתח תעלת השמע ("טראגוס"), הטבור, הגבה, הלשון, השפה, אפילו...אברי המין.
אין ספק שלא מדובר רק בפריט יופי או בטרנד אופנתי, אלא בדרך של המתבגר למשוך תשומת לב ובה בעת להרגיש "שייך", להתמרד או לנסות להגדיר את הזהות האישית והחברתית שלו.
מנגד עומדים ההורים המתוסכלים, שעל פי רוב אינם ששים לראות את ילדיהם פוגעים מרצון בשלמות גופם, כל שכן כאשר מתלווה לאקט הזה סיכון רפואי. המדריך הבא מיועד לכם, המבוגרים שבחבורה, במטרה לספק לכם תשובות עבור כל ה"חורים" שיש לכם בנושא.
מנקבים בגיל צעיר
פירסינג הוא הליך קוסמטי,שבו מנוקב הגוף לצורך ענידת תכשיט. תנוך האוזן הוא האזור הנפוץ ביותר, אולם כאמור יש המבקשים לנקב את גופם במקומות רבים נוספים.
יוסי פריינמן, בעל סטודיו "טוקיו סנטר" בעיר נשר, מבצע בשש השנים האחרונות פירסינג למתבגרים ובני נוער, וגם למבוגרים לא מעטים.
"הפירסינג היה תמיד תופעה חזקה בקרב בני נוער,ועדיין - בכל שנה חלה עלייה מסוימת במספר בני הנוער שמגיעים לסטודיו. זה מתחיל כבר בגיל 13 וחובק את כל קצוות האוכלוסייה", אומר פריינמן.
אילו אזורים הכי מבוקשים לניקוב מצד הצעירים שבחבורה?
"הנפוצים ביותר הם האזור העליון של האוזן ('אליקס')ואזור הגבה. במקביל ישנם אזורים שהם נפוצים יותר אצל בנים וכאלו שנפוצים יותר אצל בנות", מסביר פריינמן. "בנים אוהבים לעשות פירסינג בגבה ובמעלה האוזן, ואילו אצל בנות נפוץ יותר פירסינג בטבור בגלל הרצון שלהן ללכת עם בגד ים ביקיני ולחשוף את התכשיט".
האם קיימת הגבלה של גיל מבחינת החוק?
פריינמן: "החוק קובע שניתן לבצע פירסינג מגיל 16ומעלה. יחד עם זאת, מגיעים אלינו גם בני נוער צעירים יותר ואז ניתן לבצע להם פירסינג רק באישור ההורים ובנוכחותם. במקרים כאלה אני דואג לצלם תעודת זהות ולקבל מההורים אישור חתום, וזה כמובן נעשה באישור ובפיקוח משרד הבריאות".
מה גורם להורים להתיר לילדיהם לעשות פירסינג בגיל כה צעיר?
"בעיקר לחץ. היום במקרה הגיעו אלי אם ובת,והאם ביקשה ממני לשכנע את בתה לא לעשות את הפירסינג.. ישנם הורים שכבר מותשים מהלחץ, נכנעים מחוסר ברירה, גם אם זה בגיל 14-13".
הסיכונים
פרופ' שי אשכנזי, מנהל מחלקת ילדים ומומחה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שניידר, מציין כי מעבר להיבט האסתטי של הפירסינג כרוכים באקט הזה סיכונים שעלינו כהורים להיות מודעים להם. לדבריו, הסיכונים נחלקים לשניים:סיכון מפני זיהומים שיכולים להתפתח באזור הניקוב של העור, לצד פגיעה עתידית בתפקוד האבר שבו בוצע הניקוב.
זיהומים: כדי להימנע מזיהומים, פרופ' אשכנזי ממליץ להקפיד על שני כללים: האחד - ביצוע התהליך באופן סטרילי, כלומר חיטוי טוב של המקום בתמיסה המכילה אלכוהול. השני – ביצוע הנקב באמצעות מחט חד פעמית שלא נעשה בה שימוש קודם. בנוסף, רצוי שלא לעשות פירסינג באזורי סחוס, משום שטמון בהם סיכון גבוה יותר לזיהומים. "כך לדוגמה, תנוך האוזן אינו מכיל סחוס ולכן באזור הזה יש פחות זיהומים וסיבוכים. לעומתו, לסחוס שבאפרכסת יש אספקת דם ירודה ולכן יש בה יותר נטייה להיווצרות זיהומים. גם אזורי רקמת החיבור מועדים יותר לזיהומים", מסביר פרופ' אשכנזי.
סיכון בתפקוד: "ישנם מקומות מסוימים שבהם ניקוב והכנסת גורם זר עלולים לגרום לפגיעה בתפקוד בעתיד. "פירסינג בפטמות אצל בנות עלול להפריע בעתיד להנקה,ופירסינג בלשון מקשה על אכילה ודיבור ועל הגיית אותיות לשוניות. באזור אברי המין יכולה להיות פגיעה בכלי הדם, שתהפוך לפגיעה קריטית של ממש".
פרופ' אשכנזי מסכם המלצתו להורים ולבני הנוער: "הקפידו על תהליך סטרילי, אם המקום אינו מחוטא או שהמחט אינה חדשה - פשוט אלתעשו. וכמובן, חשוב שתתנו את הדעת לאזור שבו רוצים לנקב ותשקלו בכובד ראש את הסיכונים".
תגובת ההורים
1. קוד התנהגות משפחתי:לכל משפחה יש קוד התנהגותי משלה, ערכים חוקים וגבולות. כהורים עלינו לבחון האם הפירסינג עולה בקנה אחד עם הערכים שלנו, העמדות והאמונות ההוריות שלנו, עם החוקים והגבולות שהצבנו במשפחה. בתוך כך חשוב לבחון מה נכלל בתוך הקוד: האם עגיל באוזן מקובל, ואילו פירסינג בלשון, בגבה או בבטן אינם מקובלים? מה בעצם ההבדל ביניהם? ואולי פירסינג אחד מקובל עלינו ולא יותר מכך?
2. שיחה עם הנער/ה ועם הורי חברים:ההתייחסות שלנו לנושא צריכה לכלול מספר שיחות עם הנער/ה במטרה לנסות להבין את הרצון שלו/ה: האם הרצון לפירסינג נובע מתהליך גיבוש הזהותהעצמית?מהצורך להשתייך לקבוצה חברתית מסוימת? מתוך גחמה או רצון למרוד? ואולי מתוך טעם אסתטי? בשיחות הללו חשוב שההורים יבהירו את עמדתם, יזכירו מהו הקוד ההתנהגותי המקובל במשפחתם,מה מבחינתם מהווה גבול ברור ומהן ההשלכות אם עוברים אותו. גם אם ההורים מסכימים, חשוב לשוחח על הסיכון לזיהומים ובכלל, ולהדגיש את האחריות שעל הנער/ה לקבל על עצמו/ה בטיפול בפירסינג. אם עולה הצורך, ניתן גם ליזום שיחה בנושא עם הורים של החברים בניסיון להגיע להסכמות משותפות.
3. מגבולות להסכמים: חשוב להציב את הגבול גם אם זה אומר להגיד "לא", אך באותה מידה מוטב להשתדל לעבור להסכמים, מאחר שהמהות של גיל ההתבגרות היא פריצת גבולות.עם זאת, כאמור, במקרה שלהורים ישנה התנגדות נחרצת לעניין, חשוב שיגידו זאת לנער/ה באופן חד משמעי.
(העצות באדיבות דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית)
