הקיבוץ כבר פורק לפני שנים, אבל אני חושבת שיש בו מרכיבים שכל אם ואב בישראל כמהים אליו. הקיבוץ פותר את בעיית ה"מי מתקלח ראשון", ו"מי זורק את הזבל?". תחשבו לרגע שיכולתם לנייד את הילדים שלכם לקצת זמן איכות בקיבוץ. אחרי הכול הקיבוץ זה מקום של איכות חיים. הם מתחנכים, ואנחנו יכולים לשמור על שלוות הנפש שלנו.
התת מודע
יש לחברה טובה שלי ביטוי כזה, שבו היא משתמשת כל פעם שהמתבגרת שלה עולה לה על העצבים. "שתארוז ותחזור לקיבוץ". היא משתמשת בו די הרבה, אבל זה כבר בנושא אחר לגמרי. בכל מקרה הצורך הכמוס שלה להחזיר את הבת שלה לקיבוץ, נמצא איפשהו גם אצלנו. תסמכו עליי הוא נמצא גם אצלכם, שם ברבדים הפסיכולוגיים העמוקים שהמציא פרויד וחבריו. קוראים להם הרבדים של תת המודע. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהיא אמרה את זה הרמת גבה מתחסדת, היום אני שם לגמרי איתה. הצורך שלנו להחזיר אותם לקיבוץ הוא משהו שניסיתי לברר עם עצמי. למה בכל פעם שהם עולים לנו על העצבים, התת מודע מציף אותנו בצפירות ופנסים מהבהבים באדום, שקוראים לנו במגפונים צעקניים: "מזוודות – קיבוץ"?
רמת הלחץ הנפשי
ייתכן שהדבר הראשון שיכול להוביל לזה הוא מספר הפעמים שרמת הלחץ הנפשי שלנו עולה בגללם. המרוץ הזה מתחיל בערך בשבע בבוקר כשהם מתעוררים ונמשך עד לשעות הלילה הקטנות, הרבה אחרי שהם הולכים פיזית לישון, אבל בנימי הדם שלנו הם למעשה ערים לגמרי, וממשיכים לנשוף לנו בעורף. קוראים לזה ההילה שלהם. אני יודעת שהמדיומים מדברים על חוזק של הילה וצבעים. ההילה של הילדים שלי חזקה ביותר, והיא מסנוורת אותי בעוצמות בלתי הגיוניות.
הם מלחיצים אותי מבלי שהם מודעים לזה בכלל. הם בכלל לא קשורים לעניין באופן ישיר. הם בשלהם, או כך לפחות הם חושבים. הם הולכים לבית הספר, ואני חושבת לעצמי אם היום היא סוף סוף תקשיב בשיעור, כשהמורה לאזרחות תעביר את השיעור, ומה עם המבחן בלשון, היא תילחץ מהזמן. אני גם נזכרת בחבר הזה שסינן אתמול את הבן שלי, ובא לי היום ללוות את המתבגר שלי לחצר בית הספר, ולתמוך בו כשהוא מעצב לעצמו את פרצוף הפוקר פייס שתרגלתי איתו ביום שלפני. אני אימא טוטאלית, וזה מתיש. ועם כל האהבה העצומה שלי אליהם, אני מודה ונשבעת בתת המודע שלי, שלפעמים בא לי ליישם את הביטוי השגור של חברתי היקרה "תארזו ותעברו לקיבוץ".
היתרונות
נכון שפירקו את הקיבוץ לפני שנים, אבל מי פירק אותו? הילדים המתבגרים שלו, שהפכו למבוגרים ולא חוו חינוך אחר. זו לא חוכמה. אני חושבת שאם נעמיק במחשבה כנה על קיבוץ, נגלה שביחס לחינוך של היום, יש בו כמה וכמה יתרונות. למשל, חדר אוכל, שבו אוכלים. כל אחד מגיש לעצמו ממזנון פתוח, וכל אחד מפנה את הצלחת. אין הרבה ויכוחים כי אין עם מי להתווכח, הילדים בחדר הילדים, ההורים ברפת, והפי אנד. בכלל יש זמן קצוב להגברת הלחץ הנפשי של הילדים על הוריהם. לי זה נראה מושלם.
החינוך של הילדים נעשה בחדר אחד שנקרא חדר ילדים, על ידי מטפלות, ובכלל לא קשור להורות. אין מריבות כמו מי זורק את הזבל, או מי מתקלח ראשון. יש תורנות ויש כללים, ולנו אין כאב ראש. נקודה.
שיחה עם התת מודע
דיברתי עם התת מודע שלי, הוא אמר לי שזה בסדר לגמרי להרגיש ככה לפעמים. אחרי הכול אני אימא בדור וחצי מתקדם. עובדת באקסטרה זמן, קשובה לילדים באוזן ובלב, מעורבת בחינוך שלהם, עובדת על הערכים שלהם, ואין לי זמן לעצמי. "זה בסדר", הוא אמר לי, "לרצות לפעמים לשלוח את האפרוחים שלך לקיבוץ. זה רק כי את מתפוצצת כבר, וכיוון שאת צריכה אוויר".
עבור תת מודע שלי יש לי חדשות מרעישות. אין לי ייסורי מצפון בשל הצורך הזה, אני באמת רוצה להטיס אותם לשם לפעמים. אני אימא, ובטח לא מושלמת. אבל מי אמר שיש דבר כזה אימא מושלמת. ומי אמר שלרצות שהם יעופפו להם בנחת לקיבוץ אינו חלק מהדימוי המושלם של אימא אולטימטיבית? אני אומרת שזה חלק מהעניין, אי אפשר לרצות בהם כל הזמן. הם שלנו, והם מדהימים, אבל לא תמיד. אני בעד קיבוץ כזה, לפסקי זמן טובים.
הצטרפתי לחברה שלי, ואימצתי את הביטוי שלה. עכשיו הוא גם שלי. אני משתמשת בו לא מעט, והוא משחרר כמעט כמו לשלוח אותם לקיבוץ באמת. נכון שזה לא הדבר האמיתי, אבל אם אין את הדבר האמיתי, אפשר לפחות להתנחם במשהו שדומה לו.
ההרשמה בעיצומה
זה משובב לב לראות אותנו יושבת אחת מול השנייה לכוס קפה של אחר הצהריים לשיחה של החזרת הבנים לקיבוץ. כל אחת מנסה לשפר את ההצדקה שלה להחזיר את הבנים לקיבוץ. אני ממש משתפרת, הטיעונים שלי הולכים ומתחזקים, החברה שלי אף פעם לא נשארת חייבת. יש לה מתבגרים משלה עצמה, לא חסרות לה צרות.
השיחה הולכת ככה. "היא טוענת שהיא פספסה את ההסעה לבית הספר, ובגלל זה מצאתי אותה בבית היום. אני מחזירה אותה לקיבוץ", אני לא נשארת חייבת "הנייד שלה צנח לאסלה, זה כבר המכשיר הרביעי שהולך לעולמו אצלה השנה. אני כבר אורזת לה דברים". חברתי מחייכת ומעלה קלף נוסף, "היא חזרה כאילו הביתה בחצות, כמו שקבענו. כשנרדמנו היא יצאה שוב". זה נמשך ונמשך, השאלה היא מתי כבר פותחים את הקיבוץ הזה, אנחנו כבר רשמנו לשם את הילדים ממזמן.