נדרשת ערנות רבה בכל מה שקשור לטריטוריה של המתבגרים שלנו. אנחנו מחלקים להם רצועות גיאוגרפיות בבית מבלי להציב תנאים ודרישות מוקדמות. אצלי בבית יש סדר והרמוניה, כך לפחות חשבתי עד שהצצתי מעבר לשכבה החיצונית של מראית העין. הקרב על ההיגיינה הביתית שלי.
חדר משחקים
הבית 'גדל' עם הילדים, אני מרגישה את זה עם השנים, כשהפינות הקטנות שפעם הגעתי אליהן בקלות כבר נראות מאוד רחוקות. זה לא שהתבגרתי/הזדקנתי, זה פשוט גדל עם השנים. פעם היה חדר אחד של משחקים לילדים, שם התרכז הבלגן, או כך לפחות רציתי. הילדים הגדירו את חדר הבלגן מחדש- בסלון. היו ויכוחים, ובסופו של דבר הם די ניצחו, למרות שקשה להודות בזאת. בכל מקרה, לעיקרו של דבר, הבלגאן היה מאוד מרוכז. וכך קרה שבסופו של יום, החזרתי את ערמת הבלגאן למקומה, עד לבוקר הבא.
עם השנים חדר המשחקים פורק, וכל ילד קיבל את מבצרו- חדרו. מסתבר שאנחנו משחררים לילדנו רצועות גיאוגרפיות בבית, מבלי לקבוע תנאים וחוקים. הם פשוט צונחים לתוך מציאות שכזו, וכאן מתחילה החגיגה.
תחנת איסוף
המרוץ שלי בפיזור הכביסה הלך וגדל, ומצאתי לי פתרון. תחנת איסוף כביסה מרוכזת. יחד עם זאת הפיקוח על שמירת הסדר בבית נהייה יותר ויותר קשה. אני אוהבת סדר, מה לעשות ככה זה אצלי. נכון אולי לומר, אבל אל תצטטו אותי, שאני פריקית מושבעת של סדר, ארגון ודיוק מוחלט. משהו מוטרף כזה, לא מוצאים את זה הרבה בימנו, ואני בטוחה שאני אעשה עם זה הון בעוד כמה שנים... בכל מקרה בבית פחות מסכימים איתי, או יותר נכון אין להם בררה. זה הבית שלי קודם כול, הם הגיעו רק אחר כך. זה בדוק. בסכומו של עניין אני מצליחה בזה לא רע, או כך לפחות חשבתי, עד ש....
זן 'נדיר'
אני שייכת לזן כזה של יצורים, שבו הילדים קמים בבוקר מתארגנים ומסדרים את המיטה. כן, יש מצב כזה שהוא הפוך ממיטה סתורה, ממצעים מקומטים, ומכריות זרוקות לכל עבר. הבן שלי בכל בוקר קם, מנער את הכרית, מקפל את השמיכה ומותח אותה על המזרון. אחר כך הוא מניח את הבובות הרכות אחת ליד השנייה בסדר מופתי. זה אמיתי, אני נשבעת.
הילדים שלי גם חולצים נעלים בכניסה לבית, וכשהם יוצאים לחצר הם נועלים אותם שוב. כדי לא להשאיר סימנים על הפרקט. כן רבותי, זה קיים במציאות של מדינת ישראל, יש בית אחד. מה שנקרא צדיק בסדום. יש עוד ועוד דוגמות שבוודאי ישאירו רבים מכם פעורי פה, ובעיניים ירוקות מקנאה, אבל אל תמהרו להחליף צבעים. יש לסיפור סוף קצת מפתיע. מעבר לזה, כששואלים אותי איך זה שזה כך אצלי, אני מתארת את השלבים להקמת התוכנית לבית מסודר.
התרמית הגדולה
ראשית, אין דבר כזה שאין דבר כזה. אם את רוצה בית מסודר, יהיה לך. יש לדרוש מכל בני הבית להיות חלק מהמערך הזה. החדר שלהם הוא חלק בלתי נפרד מיחידות הבית האחרות. אני שוב נזכרת בפסיכולוגים שמדברים על המרחב האישי של המתבגרים. על זה יש לי מה לומר. אני בעד פרטיות, ואני גם מכבדת אותה, אבל היא חייבת להתקיים בתוך חדר מסודר, ולא בתוך זירת קרב.
הסיפור הפסטורלי הזה, נמשך באושר מספר שנים. לפעמים הייתי מזכירה לילדים לסדר את החדר. הייתי מסתפקת בהצצה לאחר מכן, כדי לראות שזה קורה, וממשיכה הלאה בפסטורליה האישית שלי. עד שיום אחד לא הסתפקתי בהצצה. החלטתי להיכנס לחדר של המתבגרת שלי, ולראות מה קורה מעבר למראית העין (כלומר מתחת לשמיכה...).
בחילה גדולה, מבוכה, זעזוע, הלם מוחלט, הן רק חלק מהמילים שיכולות לתאר מה חוויתי כשפתחתי מגירות ודלתות בחדר של הנערה שלי. זה מדהים איך היא עבדה עליי שנים. החדר בחלקו החיצוני היה מסודר ומתוח למשעי, אבל מתחת לשכבת הציפוי הסתתרה לה לבה גועשת. ערמות של בגדים, שלא ראו גרגרי אבקת כביסה זמן רב, היו מגולגלים ודחוסים בתוך מגירת המיטה. שאריות של אוכל עם גידולי בקטריות במצב מתקדם הסתתרו במגירות שונות ובפינות נסתרות בחדר. אפילו כוס שפעם היה בה שוקו, הסתתרה בארון נעלים, והעלתה עובש וצחנה.
שדה קרב
המזל הגדול שלה היה שבאותה העת, היא הייתה בבית הספר. אני יודעת שראוי היה שאשאיר לה את ערמת המתאבנים הזו ואדרוש שתפנה אותם, אבל אני הרמונית, ויש לי יכולת נמוכה ביותר לדחיית סיפוקים. מה לעשות שסדר עושה לי את זה. אז לקחתי כפפות, שקית אקסטרה לארג' של אשפה, ונכנסתי לשדה הקרב.
היא לא ידעה להסביר את זה, ואיכשהו זה גם לא הפתיע אותי. כי איך מסבירים הצטברות מתמשכת כל כך של אגירת זבל. לצד זה, ההבטחות לשמור על הסדר התעופפו באוויר ובזה נחתמה הפרשה או שלא.
מסקנות לעתיד
היום אני כבר לא מציצה, יש לי מתבגרת ועוד אחד בדרך. למדתי מניסיון זה בטוח. היום אני כבר בודקת מתחת לשכבה החיצונית, אבל תמיד זה מעורר בי שאלות. האם הפכנו לדור שבו הבקשה לסדר את החדר היא מוגזמת ותובענית מדי? איך זה שלדור של הנוער אין היום זמן לדאוג לסביבה שלו? האם הכבוד שלהם למקום שהם חיים בו כבר לא קיים? אחר כך מתפלאים שהם מזהמים את הרחובות. הכול מתחיל ונגמר בבית. אני לפחות את האזרחות הטובה שלי מתחילה בחדרים שלהם. אני מאמינה ואופטימית, ימים יגידו.