אני שוב מציבה לה גבול בתנוחה של אימא מספרי ההורות המתקדמים. אחר כך אני מרגישה אסרטיבית להפליא, ומרגישה ,למעט זמן, מצוין עם זה. יש לי את זה! אבל אז זה מתחיל לאכול אותי מבפנים, לאט לאט. מלחמת ההתשה של הצבת הגבולות בבית מכריעה אותי לרצפה. אני אישית בעד סופר נני קטנה בכל בית ובית בישראל.
מרגל מבטן
אין דבר מתיש יותר מהניסיונות שלהם להגדיר שוב ושוב את הגבולות שלנו. הם מוציאים כל כך הרבה אנרגיה בניסיונות להתיש אותנו כל פעם מחדש, וכשאני מתרגמת את האנרגיה הזו לדברים המועילים שהם היו יכולים לעשות במקום, אני מוצאת אינספור אפשרויות. למשל במקום לשאול אותי בפעם העשרת אלפים אם היא יכולה לצאת לפגוש חברה, כשהשעון מראה על 11:00 בלילה, היא היתה יכולה למשל לקפל את החולצות הנקיות שמפוזרות על הרצפה ולהניח אותן בנחיתה רכה במדף בארון. יש אינספור דוגמות כאלה, אבל היא מתעקשת על בזבוז האנרגיה.
הצבת גבולות או אי הצבת גבולות היא דבר שמתבקשים לו עוד כשהילדים קטנים. אני טוענת שהילדים שלנו מבינים הכול עוד כשהם בשלב המוקדם של איחוד הזרע והביצית. יש שם משהו שמצותת לנו מהרגע הראשון וקולט כל דבר שאנחנו עושים ברמה מיקרוסקופית. זה נראה אולי הזוי, אבל אני בטוחה בזה לגמרי כממצא מדעי מוכח. לדעתי לילדים יש מערכת לווינית, עוד כשהם ברחם, שבוחנת ומנתחת אותנו בכל זווית של שפתיים, בכל ג'סטה, ובכל מקצבי הדופק השונים. אחרת איך אפשר להסביר את ההתשה הזו של בחינה מחודשת ומחודשת ומחודשת, וחוזר חלילה, של יכולת העמידה שלנו בפניהם. הם פשוט צוברים מידע עלינו כבר שנים. אנחנו חושבים שהם טהורים ותמימים, אבל מתחת ללחיים התפוחות והעיניים הסקרניות, מסתתר מרגל מקצועי, שאוסף עלינו מידע במהלך השנים. האינפורמציה הזו מתגבשת לחתיכת מאגר מודיעיני שיש להם עלינו, וכך עם השנים הם לומדים איפה בדיוק אפשר ללחוץ, מהי נקודת השבירה שלנו, ומה אנחנו באמת אומרים כשאנחנו אומרים להם "לא".
הדשא אצל השכנה
מעבר לזה, יש לנו חולשה אליהם, וזה ממש לא הוגן והגיוני לדעתי, שאנחנו גם אלו שנדרוש מהם ונציב להם את הגבול. נראה לי בכלל, שכל מערכת ההורות הזו - אין בה שמץ של הגיון. תסבירו לי איך אומרים "לא" למאהב שאת מסונוורת ממנו לגמרי. גברים ונשים בהיסטוריה, בקולנוע ובחיים עושים דברים בלתי הגיוניים אחד בשביל השני בשם האהבה. אף פעם לא נתקלתי באישה מאוהבת שאומרת למאהב הטרי שלה, תרים את הנעלים מהסלון. אדרבה כשמדובר בילדים שלנו. יש להם מבט כזה, ומנח צווארי הנוטה הצידה, כשהם עומדים מולך בתחינה. היכולות שלהם רק משתכללות כשהם גדלים.
נהייה לרגע כנים, אבל כנים באמת. כנות שמיוחדת לחדרי הפסיכולוגים, לא זו שאת מייחדת לחברה המתחרה שלך, שתמיד אצלה הבית מסודר, והילדים יודעים הכל ומוציאים מאיות בבית הספר. כנות אמיתית כזו. עד כמה באמת אנחנו מצליחים להציב להם גבול? ומה קורה במקרים האלה שכבר הצלחנו להציב גבול, לכמה זמן זה נמשך?
אני זוכרת ימים כאלה שחשבתי שאני אלופה בלהציב גבולות. הכנות שלי אז לא היתה משהו. האמנתי בעצמי כדוגמא לאחרים. אמרתי לנערה שלי בצורה נחרצת, וכשאני ניצבת בתנוחת האמא האולטימטיבית, שהיא לא פותחת מחשב השבוע, ואין גם חברות. ככה אמרתי, והרגשתי מה זה אסרטיבית, כמו בספרי ההדרכה של ההורות המתקדמת.
אחר כך זה התחיל לאכול אותי מבפנים. בביסים קטנים כל פעם. זה כאב באזור הצלעות, והתפשט לכיוון הלב והגרון. זה אכל אותי כל כך, וזה החריף כשהיא ממש לא ניסתה לבקש ממני לבטל את הגזרה. היא פשוט היתה עם המבט המיוסר הזה, שהיא רכשה לעצמה עם השנים, והתבסס והתחזק עם ההתפתחות הפיזית והנפשית שלה.
הצבת גבול?
ההתפתלויות התחילו אצלי כשהבנתי את רוע הגזרה שהטלתי עליה. חרם חברתי כפיתי על הנערה האהובה שלי. אני ממש אימא אכזרית, אין ספק בכלל. מה חשבתי כשכפיתי עליה שבוע של התנזרות מהפייסבוק וממפגש אנושי, לא יכולתי להסתפק בשעתיים. ביניינו מה זה משנה משך הזמן, העיקר העיקרון, לא? וחוץ מזה מה זה קשור לעניין, איך מזה שהיא לא למדה להכתבות באנגלית והוציאה 40 בשיטתיות, יש קשר לצרכים החברתיים שלה. הביקורת שלי על עצמי נמשכה ונמשכה, והפכה להיות אכזרית יותר ויותר.
רציתי שתתן לי סימן של חרטה, משהו להיאחז בו כדי שאוכל לסגת, אבל דממה. יש להם אסטרטגיות, זה ברור וידוע. היום אני חושבת פעמיים כשאני מתכוונת להציב גבול. כי אחרי הכל התברר לי שכשמציבים גבול, צריך אחר כך לאכוף אותו, וזה כבר סיפור הרבה יותר קשה. אפשר להשוות את זה לדיאטה. לרדת במשקל זה דבר אחד, לשמור על זה בשבת כשהאורחים באים והשולחן עמוס בפחמימות ושומנים זה כבר דבר אחר.
הורות אחרת
עברתי את שבוע ההתנתקות שכפיתי על הבת שלי בקושי רב ובייסורי גיהינום. זאת הפעם האחרונה הבטחתי לעצמי, מי צריך את הגבולות האלה. אותי אישית זה התיש לגמרי. אני כשלעצמי בעד הורות אחרת. כזו שמפרידה את אוכפי הסדר והחוקים בבית מהאני שלנו. זה לא בא ביחד. צריך דמות נוספת בבית, מעין סופר נני לכל בית בישראל. צריך להציל אותנו מהמגזר המתבגר הזה. יש פה מלחמה לא פשוטה עבורנו בכלל. אני אולי השכלתי להבין את זה עכשיו, אבל המתבגרים שלנו יודעים את זה ממזמן, והם משתמשים בזה. הם לא יודו בזה אף פעם, זוכרים? כי זה חלק מהאסטרטגיה שלהם.