החופש הגדול בעיצומו וילדנו המתבגרים נכנסו לשגרת חופש: חלקם עובדים, חלקם מבלים עם חברים או מול מסך המחשב והטלביזיה, ישנים במהלך היום עד לשעות הצהריים המאוחרות וערים כל הלילה. מניסיוני למדתי שככל שחולפים ימי החופש, סף הסבלנות של הורים רבים מתקצר והם מצפים מילדיהם להתחשבות, יוזמה, עשייה ואפילו עזרה בבית.
על רקע זה, האם קרה לכם שחזרתם הביתה אחרי יום מעצבן בו נתקלתם בלקוח מנדנד במיוחד, בוס תובעני, עומס בכבישים, תור ארוך בסופר, מזג האוויר, בקיצור מאותם ימים שהכל מעצבן, ומיד עם כניסתכם הביתה, בתכם שאינה מודעת עדיין למצב העניינים, ביקשה מכם רשות ללכת ללונה פארק עם חברים ובמקום תשובה עניינית: של "כן" או "לא" היא חוטפת "שטיפה" על החוצפה שלה כל הזמן לבקש ולדרוש: "שום התחשבות מצידך, רק בילויים בראש שלך ו......" בתכם כל כך המומה מהתגובה הלא צפויה שאינה תואמת לבקשתה והיא רצה לחדרה וטורקת את הדלת בבכי (ומבחינתכם זהו המשך ישיר לאותו יום מעצבן...)
כולנו בני אדם וככאלה כולנו טועים, השאלה מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה?
אם כחלק מהיותנו הורים
דוגמה אישית היא גורם משמעותי בחינוך הילדים
, אזי גם בקשת סליחה והודאה בטעות מהוות חלק מאותה דוגמה אישית, שעלינו כהורים מוטלת האחריות להעניק לילדנו.
מעת לעת אני שומעת מהורים "מה, שאני אתנצל בפני הילד שלי?" "מה פתאום שאני אבקש ממנו סליחה!" וכאשר אנחנו חוקרים ובודקים יחד מה יקרה אם אותו הורה יבקש סליחה, לא פעם צץ החשש מאובדן הסמכות. צץ החשש שהילד יפרש את בקשת הסליחה וההודאה בטעות כחולשה של ההורה.
האם הודאה בטעות ובקשת סליחה זו הבעת חולשה או הפגנת ביטחון?
אם ההנחה שכולנו בני אדם וככאלה כולנו טועים לפעמים, אכן מקובלת עליכם, אז עלינו כהורים מוטלת המשימה להעניק לילדנו מודל של לקיחת אחריות והתמודדות עם טעות שבצענו או התמודדות עם פגיעה שפגענו באחר.
למרות הקושי שיש לחלק מאתנו לבקש סליחה או להודות בטעות שעשינו (בטח כלפי ילדנו) עלינו ללמוד להתנצל בפניהם, עלינו ללמוד לומר להם את המילים "סליחה, טעיתי".
לעיתים אני יכולה לבחור להתנצל רק על האופן בו הדברים נאמרו, אך לא לסגת מתוכנם. פעמים אחרות אני יכולה להתנצל על תוכן הדברים עצמם, על העיתוי או על הפורום בו נאמרו.
היכולת שלנו כהורים להודות בטעות והיכולת שלנו להתנצל, מעבירה מסר לילדים של עוצמה, הגינות וכבוד לזולת.
תנסו לדמיין את אותה ילדה שטרקה את הדלת, ספונה בחדרה אחרי העלבון שספגה, שוכבת במיטתה או בוהה מול מסך המחשב כעוסה ופגועה, ולפתע היא שומעת דפיקה על הדלת ואתם נכנסים לחדרה ומבקשים "סליחה".
אני מאמינה שמעבר לתחושה הטובה שתחוש אותה ילדה ומהאפשרות להמשך קיום דיאלוג על האירוע שקרה, בפעם הבאה שאותה ילדה תטעה יהיה לה קל יותר לבוא, להודות בטעות שהיא עשתה ולהתנצל עליה. המסר שאותה ילדה קיבלה בדוגמה האישית שניתנה לה, שבבית שלה טעויות הם חלק מהחיים וניתן להודות בלי ש"השמים יפלו"?
ולסיכום, ביכולת שלנו לבקש סליחה ולהודות בטעות בפני ילדנו אנו משדרים בראש ובראשונה שאנו בני אדם, שאנו מעוניינים בדיאלוג פתוח בבית. אנו מעבירים לילדנו בכך מסר של אכפתיות, רגישות לתחושות שלהם ויותר מכל אנו מעבירים מסר ודוגמה אישית שאנו מכבדים את ילדנו, הגונים כלפיהם ובעלי אומץ להודות בטעות שעשינו.
קרני כהן מנוח