איך מסבירים לה שהחיים שלה לא יראו תמיד כמו גיל ההתבגרות. נראה להם לבני הנוער, שהכול מתחיל ומסתיים בתקופת העליצות הבלתי מרוסנת הזו. נראה להם שכך יראו כל החיים שלהם.
פשרה
עכשיו היא רוצה פירסינג. אבל זה התחיל דווקא בקעקוע. הפירסינג היה ניסיון לפשרה. מבחינתי כמובן אין משא ומתן פה, אבל היא דווקא משוכנעת שיש. נגלגל את הסיפור לאחור. לשנות העשרים שלי, כשמסביב עוצבו לעד על כתפיהן של חברותיי איורי נצח כאלו ואחרים. קטנים וחמודים, שנראו אז הדבר האמיתי. אני הייתי מחוץ לתמונה. 'פוצה' כזאת שמתנגדת לדברים נצחיים. הייתה לי גם תיאוריה של כל יום אני משהו אחר, אני טובה בפילוסופיות, שהשאירו אותי קולית בלי הצורך לעשות כמו כולם. טוב לרוב עשיתי כמו כולם, אבל בכל מה שקשור לקעקוע לאו.
התבגרות מאוחרת
רק מה שלא קרה לי בגיל שמונה עשרה, התעורר אצלי בגיל ארבעים. פתאום הרגשתי את הדחף, כמו משהו מתוק אצל אישה בהיריון. הסתובבתי עם זה, וכשאני לא יודעת מה קורה איתי, אני נוהגת פשוט לדבר על זה עם כל מי שנקרה בדרכי. לפעמים אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחת בירור עם עצמי, עם אישה מבוגרת שממתינה איתי בתור לרופא העיניים. בעלי טוען שיש לי סימפטומים חזקים המצביעים על מעבר לגיל הזהב בטרם עת. אני אומרת, ש'מה הוא מבין בלהיות אישה'.
ההחלטה
לעניינו, ולעניין הקעקוע, טחנתי את נושא החשק התורן שלי עד דק-דק, והחלטתי שאני עושה את זה. וכשאני מחליטה לעשות את זה, אף אחד לא יעמוד בדרכי. חברה הציעה שנעשה יחדיו קעקוע במקום שנחשב לטופ של העניין. כשהתקשרתי לתאם לנו תור זוגי, גילתי שהתור הקרוב ביותר הוא בעוד ארבעה חודשים. הסברתי לה בחן שאני זקוקה לזה ממש עכשיו, וקבעתי לעצמי תור ליום למחרת במקום פחות נחשב ובפרובינציה.
איך להסביר לילדה?
אז איך מסבירים למתבגרת, שאימא שלה קצת התחרפנה וזקוקה דחוף לחריטה בלתי הפיכה על הגוף, ועוד בצורה של דמות מדיסני? בהתחלה הלכתי על שיטת הלא מסבירה. זו שיטה מצוינת, שאני מאוד ממליצה עליה, ויש לי כמובן גם פילוסופיה שעומדת מאחוריה. יש לי חיים פרטיים. אני קיימת פה עוד לפני שהיא נולדה, ולכל אחד יש עולם קטן כזה משלו. שלי הוא ממש קטן, כי כולם נדחפים אליו, הילדים, הבעל, המורות של הילדים, הפסיכולוגים שמחטטים לי בהורות שלי, אבל הוא קיים. אני בטוחה שהוא קיים. צריך רק לחפש טוב. שיטת ה'לא הסבר' עבדה מצויין לתקופה קצרה, ובכל פעם שהיא ניסתה לפתוח בנושא, אני רק הסבתי את השיח לכאבים שנלווים לזה, בקיצור לכל החלקים הסיזיפים של הדיסני שלי. היא התהלכה סביבי כמו עיט על פגר, ובאחד הימים הצליפה בי. "אני רוצה לעשות קעקוע" והמשפט הבא שלה, כפי שציפיתי שיהיה היה "גם את עשית קעקוע".
היא גם רוצה...
אני טובה בפילוסופיה שמסבירה כל מה שאני עושה, בדרך המנצחת שלי. כבר אמרתי את זה, אני יודעת, אבל אני מחדדת את זה שוב, כי ניצחונות זה דבר שאני אוהבת במיוחד. התחלתי במענה לקוני, שבו אני מסבירה ובסובלנות אפילו, שאין מצב לקעקוע, זה לא משהו שעושים בגיל שלה. היא חזרה לטיעון שבישלה בשבילי כבר הרבה זמן, שהנה גם את עשית. אז נכנסתי לנעליים הרציניות שלי, ואמרתי לה שאחרי שנים רבות הגעתי להחלטה של מה אני רוצה לעשות. קעקוע זה קבוע, ואת משתנה. ניסתי להסביר לה. ואז היא הביטה בי במבט של הילדים האבודים של פיטר פן, ילדי ארץ לעולם לא, שחושבים שלנצח יישארו צעירים, תוססים ופורצי גבולות. איך מסבירים לה שמה שהיא היום ישתנה באחד הימים? פתאום הבנתי שהם באמת, אבל באמת, לא יכולים להבין את התיאוריה הזו. במוח המתבגר שלהם, אין תאים שמסוגלים לקלוט ולעבד את המידע הזה. אחרי סבב חמישי של דיאלוג לא מתקדם בנושא הזה, היא הצליחה כנראה לקבל מושג על מה האימא המטורפת שלה מדברת. זה כמו לשבת עם מישהו ולומר לו שאת מדור אחר, והגעת לכאן במנהרת הזמן. לדעתי היא לא הבינה ממש, אבל בסופו של דבר נכנעה. חשבתי שניצחתי לנצח נצחים, אבל נזכרתי שגיל ההתבגרות נמשך עד לשנות העשרים המתקדמות היום, ונזכרתי שהם מוחקים שיחות, וחוזרים לנסות בהזדמנויות אחרות. יש להם כפתור השמדה כזה, שחוזר ושואל את אותן שאלות שאסרת עליהם רק אתמול.
שקט זמני
היה לי שקט של חודש שלם מהעניין, וחשבתי לעצמי שהינה חיסלת עד תום את השד המטורף שהתרוצץ לבת שלך בראש. רק שבאמצע יום כיף כזה של אם ובת, כשישבנו לארוחת בוקר זוגית, השד שוב התעורר. "מה את אומרת שאני יעשה פירסינג באף. קטן כזה, את יודעת, בקושי יראו את זה". למתקפה הזו עוד לא התכוננתי, ואין לי פילוסופיה טובה מאחוריה. תיאוריית ה"לנצח נצחים" לא תופסת לגביו, כי בכל רגע אפשר להסיר את העגיל, ולהחזיר את הגלגל. עכשיו אני במחקר לבניית תיאוריית נגד. אני מבררת על זיהומים, אני מבררת על אפשרות של חור שאינו נסתם, ואני בודקת מדיניות של בית הספר. פתחתי ממש חמ"ל בעניין, ואפילו שוחחתי על הנושא עם זקנה בתור לרופא אף אוזן גרון. היו לה כמה רעיונות לא רעים, אני חייבת להודות. בכל מקרה, המחקר בעיצומו, ובקרוב אשוב אליה עם תשובה. מה שבטוח שהיא תהייה שלילית.