קשר משפחתי

 

דפנה ברקת, פסיכולוגית קלינית, עוסקת בייעוץ ארגוני, לשעבר מדריכה בבית ספר שדה, הולידה את מכנה משותף בגובה העיניים, מחנה להורים ולידים שמתקיים במשך שלושה ימים ושני לילות בכל פעם. במחנה, שעד כה התקיים ביער ביריה באזור צפת, מתכנסים כמה זוגות של הורים וילדים לסדרה של פעילויות זוגיות וקבוצתיות בטבע בתנאי מחנאות בסיסיים.

 

הרעיון של מחנה להורים וילדים נולד מחיבתה של משפחתה של דפנה למחנות. דפנה שמה לב שאנשים תמיד שמחים להצטרף למחנה שלהם וליהנות מתחושת הביטחון שמשרה "הביחד". היא מסבירה שתהליך בניית המחנה בטבע הוא בעצם תהליך בנייה של בית, מרחב משותף, דרך למציאת מכנה משותף.

בינתיים התקיים פיילוט ל"מכנה משותף", שבו השתתפו שמונה זוגות של הורים וילדים, בלויווי צוות של אנשי חינוך והדרכה. בהמשך דפנה מתכננת לפתוח מחנות שיתקיימו בין מרץ לנובמבר, ל-16 זוגות בכל פעם.

 

דפנה, יחד עם שותפתה נורית הספלד, בנתה את התוכנית במשך שמונה חודשים. "היה מדהים מבחינת התוצאות. זה היה כל כך מדויק - מה שדמיינו ומה שקרה," דפנה מספרת על המחנה הראשון. "התהליך התקדם ממקום של משהו יותר פסיכולוגיסטי למשהו יותר חווייתי. דרך החוויה עוברים דברים שמשפיעים על המפגש בין הורה לילד. לקראת הכניסה לגיל ההתבגרות שנחשב יותר קשה, חשבנו ליצור משהו מפגיש ומקרב, לייצר משהו חדש לקראת התקופה המורכבת. בשהות מנותקת ממחשב, טלוויזיה, עבודה, להיות ביחד." השקט שבטבע, המפגש עם הורים וילדים אחרים והאינטימיות שבעבודה בשניים נותנים להורה ולילד הזדמנות להכיר זה את זה מקרוב וללמוד מחדש על הקשר המשפחתי.

אז מה קורה במחנה "המכנה המשותף"? הפעילות נפתחת בהיכרות, שמתחילה כקבוצתית ועוברת לזוגית - ההורה צריך לספר משהו לילד והילד להורה. ישנה פעילות " הולכת עיוור" במגע, שבה הילד מוליך את ההורה, ולהפך. באחד הערבים ההורים מספרים לילדים ליד המדורה על גיל ההתבגרות שלהם. יש טיול זריחה, שבו כל זוג יוצא לשטח ומכין לעצמו ארוחת בוקר. כל זוג מבשל שקשוקה ומתקיימת תחרות שקשוקות בין הזוגות. פעילות מעט יוצאת דופן היא מעגל נשים ומעגל גברים, השלב היחידי במחנה שבו ייתכן שההורה ייפרד מהילד (אם הם אמא ובן או אבא ובת). בפעילות מרתקת במיוחד הילדים מקימים יחד עם מדריכים מוסמכים פארק חבלים ואז מובילים את הוריהם על החבלים שמתוחים בגובה בין העצים. "החבלים זו חוויה מדהימה, שבה לילדים יש את הניסיון והידע והם אלה שמובילים את ההורים," אומרת דפנה. "זאת לא חוויה פשוטה להורים להיות מובלים על ידי הילדים." היא מספרת על מקרה מרגש במיוחד בפעילות החבלים שבו האם הייתה חרדה מאוד והילד שלה הרגיע והסביר, זה משהו שקרה לפחות עם זוג אחד.

עדי גורדון קגן, פסיכולוגית קלינית מהוד השרון השתתפה ב"מכנה משותף" יחד עם בתה מעין.

עדי: "קשה להגדיר אחת, זה דווקא החיבור של עוד חוויה ועוד אחת של שתינו נטו. למשל, הקטע האתגרי, של החבלים, שבו היא הייתה המדריכה שלי, היה משמעותי. רובנו האמהות לא אוהבות את הגובה הזה, ופתאום את סומכת לגמרי על הילדה שלך, שאומרת מה לעשות. היא הרגיעה אותי מהפחד, הייתי בטוחה שתצחק עלי, אבל היה משהו יפה בתגובה שלה אלי, משהו בוגר, אמפתי, אחראי, ההבנה שגם אני פוחדת. זאת הייתה הסתכלות של מבוגר על מבוגר, לא רק הורה על ילד. גם הביטחון שלה, השליטה, האופן שהיא התנהלה, היו מאוד מרשימים."

מעין: "לבוא לשם היה הכי מרגש, להיות שם בלילה עם שבעה זוגות של אנשים שאת לא מכירה. מה שאני הכי זוכרת הן השיחות עם הילדים האחרים. אולי שעתיים אחרי שהגענו ישר התחלנו לדבר ולא היה מביך. נוצר קשר שאחרים לא יכולים להבין ואני לא יכולה להסביר."

עדי: "לא באתי לתקן את הקשר עם מעין, הקשר טוב. אבל פתאום נוסף עוד ממד. במהלך המחנה הייתי צריכה לספר על חוויות שלי בגיל הזה. משהו קצת יותר חברי. מאז היא משתפת הרבה יותר בדברים שקורים לה. זאת כבר עמדה שבה היא רואה אותי ממקום אחר. יש גם המון צחוקים, ירידות נחמדות שלה עלי. גם הדיבור של מעין עם הילדים האחרים וגם שלי עם ההורים האחרים הפך את הדיבור הרגשי בינינו ליותר פשוט בהמשך."

מעין: "למדתי עליה יותר דברים, והיא עלי. מאז שהבנתי שיש ילדים שלא מתביישים לבוא לדבר איתי, הבנתי שאני יכולה לבוא ולדבר עם אנשים. לפני זה היה לוקח לי שנה-שנתיים ליצור קשר עם מישהו. עכשיו נראה לי שזה יכול לקרות יותר מהר."

 

הקשרים שנוצרו כה חזקים, עד שהקבוצה ממשיכה להיפגש. לא מזמן נפגשו משתתפי המחנה לסוף שבוע משותף בכינרת. לדברי עדי היה באווירה במחנה משהו מאוד לא שיפוטי ו"מאפשר", והיא גם לא שוכחת להזכיר את האוכל המעולה שממנו נהנו כולם ב"מכנה המשותף".

 

 

קרני כהן מנוח, מלווה ומדריכת הורים, מוסמכת בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן, יצרה את תוכנית "המסע המשפחתי" לאחר התנסות מוצלחת עם משפחתה הפרטית. לקראת גיל בת המצווה של בתם הבכורה, קרני ובן זוגה החליטו לא להסתפק בעוד נסיעה לחו"ל או אירוע והחליטו לצאת למסע. המסע הוא סדרה של פעילויות ואתגרים שכל אחד מהם מתמקד במיומנות או בערך אחר. אחת המשימות שעמן התמודדה שירה, בתה של קרני, הייתה שילוב של נתינה ותכנון כספי. היא קיבלה סכום של 100 ש"ח, שבו הייתה צריכה להשתמש כדי לקנות סל מוצרים עבור משפחה נזקקת לקראת החג. מכיוון שזה היה מתן בסתר, שירה הייתה צריכה להרכיב סל שיוכל להתאים לכל משפחה. משימה אחרת הייתה להכין 12 ברכות לכבוד בת המצווה. המשפחה יצאה לשיט על יאכטה שבמהלכו שירה הפריחה 12 יונים, שכל אחת מהן נושאת באופן סמלי ברכה. משימה נוספת, שהתמקדה בסדר, ארגון ואחריות, הייתה תכנון קניית כל המוצרים לבית במשך שבוע. כך, במשך שנה, חודש אחרי חודש, המשפחה ושירה התלכדו סביב משימה נוספת. התגובות מהסביבה היו נלהבות, אבל קרני לא חשבה להפוך את הניסיון שצברה במסע המשפחתי שלה לנחלת הכלל, עד שעברה "אירוע רפואי מכונן", שגרם לה ליצור את תוכנית מסע משפחתי.

יוצאים למסע
התוכנית כוללת כמה הצעות למסלולים, שמביניהן המשפחה בוחרת אחד לפי נטיותיה, ערכיה ויכולותיה, אך בכל מקרה המסע מותאם פרטנית. כל משימה מעוררת תובנות שהמשפחה רוצה להטמיע בחיי היום יום. קרני סוגרת את כל הפרטים הטכניים ומגייסת את המדריכים והמנחים, לכולם רקע בתחום החינוך. ישנן משימות ביתיות ופשוטות לארגון, כמו הכנת ארוחת ערב למשפחה או הגעה ממקום למקום באוטובוס, וישנן משימות אתגריות יותר, כמו טיול סנפלינג, וישנן גם סדנאות כמו אפיית עוגות ויוגה. מעבר להנאה המשותפת, מה שחשוב הוא השיעור המשותף.

קרני מספרת על משפחה עם שלושה ילדים שבה הילדה האמצעית, בת המצווה, היא כזאת שמתקשה לקבל החלטות ותמיד מסתמכת על אחותה הבכורה. המשפחה יצאה לסדנת שטח ביער בצפון. בשטח חיכו שבע משימות שדרשו מיומנויות שונות, כמו עבודת צוות. לאחר פתרון כל משימה, המשפחה קיבלה מפתחות לתיבת אוצר. המשימה האחרונה הייתה מורכבת במיוחד. בת המצווה, הילדה "המתלבטת", מייד זיהתה את הפתרון, אבל המשפחה לא הקשיבה לה אלא, כרגיל, לאחותה הגדולה, ולכן נכשלה בביצוע המשימה. בסופו של דבר כולם למדו שצריך לתת לבת האמצעית יותר מקום ולהקשיב לה. "זה המסע, זה הערך המוסף," קרני אומרת. "יותר מיציאה ליום כיף ביער – לשקף סיטואציה. לעשות שינוי וללמוד. העבודה על התקשורת והיחסים היא למעשה המהות. המציאות לא דומה לחלום. המסע מקרב אותנו לאומץ להחזיר את החלום, לצאת מהאוטומט. פעם בחודש המשפחה מקבלת מתנה שהיא גם מהנה, גם תורמת ליחסים, מרחיבה את ארגז הכלים של ההורים ומדברת על ערכים, שזו לא מילה גסה."

המסע המשפחתי פועל מאמצע 2009, והיום כעשר משפחות נמצאות בשלבים שונים של התוכנית.

 
משפחה במבחן

משפחת רוזנר יצאה למסע לקראת בר המצווה של הבן תום, לאחר שהחליטו לא להסתפק במסיבה ובעלייה לתורה. נורית רוזנר, האם, מספרת על אחת המשימות המרגשות במסע שלהם. המשימה הוגדרה כ"נתינה והזדהות עם הזולת שנזקק לאמפתיה". הרוזנרים רכשו מתנות קטנות, הכינו שיפודי ממתקים ויצאו בתיאום מראש למחלקת אורתופדיה ילדים בבית החולים איכילוב, ביום שישי אחר הצהריים. "עברנו בין הילדים והסברנו לכל ילד למה באנו. הילדים לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות. זה היה מדהים," נורית משתפת. "זה היה מאוד מאוד מרגש, ותום לא יכול לשכוח את היום הזה."

משימה אחרת הייתה "התגברות על הפחד והפיכתו לאתגר". המשפחה נסעה למערות לוזית לטיול אתגרי שכלל טיפוס לגובה, זחילה במערה חשוכה וסנפלינג מגובה של כ-30 מטרים. הבת הצעירה, נגה, התחברה בקלי קלות כאילו שזה מה שהיא עושה כל יום. תום, לעומת זאת, התחיל כאילו אין לו שום בעיה, אך בהמשך "חטף פחד אימים". הוא השלים את כל המשימות צעד אחר צעד בעזרת עידוד. "זה היה סוג של התנגדות לטבע שלו," נורית אומרת. "הוא התחיל מפוחד לחלוטין וסיים מעודד לחלוטין. זה השאיר עליו את החותם שהוא מסוגל להתגבר על פחדים. במשך כמה זמן לאחר הטיול הוא היה אומר בכל מיני מצבים, 'אם הצלחתי לעשות את הסנפלינג, אצליח לעשות גם את זה'."

 

מספר המשימות במסע אינו מוגבל. יש משפחות שמסתפקות באחת, ואז זה בעיקר יום כיף, יש כאלה שעושות סדרה של אתגרים ועוברות תהליך הדרגתי. קרני אומרת למי שחושש מהתחייבות, שזה כמו מנוי לתיאטרון: הרבה אנשים יודעים שהם רוצים ללכת להצגה, אבל כל הזמן דוחים את היציאה לתיאטרון בגלל ענייני השגרה. אבל, מי שעושה מנוי ימצא בסופו של דבר את הזמן ללכת להצגות. תוכנית המסע מציעה מסגרת שתעזור למשפחה למצוא את הזמן לפעילות ערכית ומהנה לאורך השנה.